עטיפת הספר
זכייתו של "תקלה בקצה הגלקסיה" (הוצאת זמורה ביתן) של אתגר קרת ב פרס ספיר לספרות של מפעל הפיס בשבוע שעבר הפתיעה רבים, כולל את חתן הפרס עצמו, ועוררה גלים בברנז'ה הספרותית. היו שהישוו את הבחירה בקרת לפרס נובל לספרות השנוי במחלוקת שהוענק בשעתו לבוב דילן. אוהביו של קרת, ואלה אינם מעטים, חשבו שזו בחירה ראויה. ספריו זוכים להצלחה גדולה בארץ ובחו"ל והוא אחד מהסופרים העבריים המתורגמים ביותר (ללא פחות מ-37 שפות), וזוכים לעיבודים בקולנוע ובתיאטרון. לאחרונה בכלל נראה שקרת חזר לאופנה - עם שני עיבודים לבמה ("פתאום דפיקה בדלת" ו"אניהו", שניהם בקאמרי) ועכשיו עם הפרס.
מתנגדי הפרס רואים בקרת מחבר של רבי מכר, שחשיבותו הייתה בעיקר בשנות ה-90, אז היה צעיר וחדשני שכתב בסגנון שאז עוד לא היה כמוהו, אלא שמאז הסגנון התיישן, קרת לא התפתח וקמו לו חקיינים רבים. לדעת אלה, היה ראוי יותר לתת את הספר לקול צעיר וחדש, כמו שהיה קרת בצעירותו. גם הצלחתו הבינלאומית של קרת לא תמיד נזקפת לזכותו. יש הטוענים שאחת הסיבות לכך היא מין אוניברסליות חובקת כול והיעדר של טביעת אצבעות אישית ומקומית.
אבל השאלה החשובה לענייננו היא איך הספר - טוב או לא טוב? כמו תמיד במקרים כאלה, מי שאוהב את הספרים של קרת יאהב אותו, וימצא בו את הדנ"א, הקול והסגנון של קרת. ומי שלא - לא. אני, הנמנית עם הקבוצה הראשונה, מחבבת את סגנונו של קרת, את הדמויות הלוזריות שלו, את השילוב הכה אופייני לו של פנטזיה ומציאות, ישראליות ואוניברסליות, ובעיקר את הדרך שבה הוא מתבונן בחיים, בעולם, במציאות, בשואה - אהבתי אותו, גם עם הסתייגויות פה ושם.
הספר הזה הוא קרת מבוגר יותר, קודר יותר ואפל יותר. הוא עדיין מצחיק, אבל הצחוק מר יותר והגיבורים דפוקים יותר. עם זאת, הרמה אינה אחידה. יש בו כמה סיפורים מבריקים ממש - כמו "תרכיז אוטו" המצמרר, על צעיר שמחזיק בסלון ביתו את שרידי המכונית שבה התרסק אביו אל מותו; הגיבור המסטול והפאסיבי של "פיינאפל קראש" (אחד הסיפורים הטובים בקובץ) שנכנס אל הלב; המספר ב"הפעם הלפני אחרונה שירו אותי מתוך תותח" הממריא אל מעל לקיומו המוגבל; הילדות שאביהן הפך לארנב ועוד.
לצדם יש סיפורים פחות טובים, כמו "טוד" (חבר שמבקש מהמחבר לכתוב לו סיפור שבעזרתו יכניס בחורות למיטה) וגם כאלה שהגימיקיות השתלטה עליהם שלא בטובתם, כמו הסיפור שנתן את שמו לקובץ - "תקלה בקצה הגלקסיה".
ראשיתו מעולה ממש - התכתבות באימייל (שמפוזרת לאורך הספר, וזה נהדר ממש. בכל פעם חושבים שזה נגמר, והופ - הנה עוד אחד!) בין בן שרוצה לקחת ביום השואה את אמו ניצולת השואה לחדר בריחה לבין מפעיל החדר שמתעקש שהחדר סגור ביום השואה. כל-כך הרבה מקופל פה בין השורות, על בריחה בתקופת שואה ובריחה מזיכרונות השואה ובריחה מאחריות - שחבל לסיים סיפור חכם כל-כך בפאנץ' טיפשי וגימיקי (שלא אגלה מחשש ספוילר).
אבל בסך הכול - זה אתגר קרת במיטבו, ומי שכבר מזמן לא ביקר בעולם הקרתי האופייני - יהנה ממנו מאוד.