חי מאור / צילום: כפיר זיו
חי מאור גדל בעכו, שכונה שנמצאת בתווך, בין השכונות הקשות לאלה המבוססות - ילד תזזיתי, בעייתי, שלא מצא את עצמו במסגרת הלימודים וגם מחוץ לבית הספר. אבא קצין משטרה ואמא קוסמטיקאית, שעבדה בבית וגידלה אותו ואת אחותו הגדולה, ועשו הכול כדי לשמור עליו, עד שבכיתה ו' הכול השתנה. כשבחרו את המשתתפים להצגת סיום בית הספר היסודי, אף אחד לא חשב להזמין את "הבעייתי של השכבה" לקחת בה חלק. אבל איכשהו, מתוך איזה דחף פנימי לא מוסבר, הוא החליט להשתתף בה ויהי מה, ונלחם בכל הכוח לקבל תפקיד. התפקיד היה אליעזר בן יהודה.
גם היום, כשלושים שנה אחרי, מאור זוכר בבהירות איך עמד על הבמה באודיטוריום הגדול, כאילו היה שם תמיד, ונתן את כל-כולו כמחיה השפה העברית. כשירד ממנה, אמא שלו אחזה בידו ובפעם הראשונה הרגיש שהיא מתגאה בו בפרהסיה. הזיכרון החושי הזה של ההצלחה שכב לו בתחתית ההכרה, גם בתקופה שבה התלבט אם לטוס ללמוד מלונאות ולהגשים את חלומו של אביו שינהל בית מלון גדול, או להתמסר לדחף הפנימי ההוא, מפעם, שהוציא אותו מביקורים תכופים בחדר המנהל, אל מגמת התיאטרון בתיכון.
מי שרואה את מאור מגלם את הדיפלומט המפולפל אורי סביר בהצגה "אוסלו" בבית ליסין, כשהוא מהלך ברגישות בין הקומי לדרמטי, לא יכול לתאר לעצמו שהשחקן המוכשר הזה יכול היה להיות היום במקומות אחרים לגמרי. אפלים.
הוא חובש כובע בייסבול שחור, שאותו הוא מסיר לרגע וחובש שוב ושוב. שפת גופו נשארה קופצנית וחסרת מנוחה, אבל כשהוא מדבר על התיאטרון, הוא קצת נרגע. "אנשים בגיל שלי אולי שמעו על ההסכם, אבל אין להם מושג מה התוכן שלו", אומר מאור. "לא היינו בטוחים שמישהו בארץ ירצה לראות מחזה על אוסלו, ולכן הופתענו שהוא כל-כך מצליח.
"אני חושב שהכוח שלו הוא לא הפוליטיקה אלא העיסוק באנשים. טריה לארסן (המתווך הנורבגי בגילומו של לירון ברנס) הצליח לייצר את הדינמיקה הנכונה, האישית, עם אוכל ושתייה ונינוחות. הקבוצה הזאת התגבשה עד כדי כך, שבסוף המחזה אורי סביר אומר שהוא ואבו עלא נשארו חברים".
נפגשת עם אורי סביר?
"לא יצא לי, אבל אשתו והבת שלו באו לראות את ההצגה ומאוד אהבו אותה. רק להדגיש שאורי סביר שלי הוא לא העתק של הדמות המציאותית, אלא דמות מוקצנת. הוא רוקד, הוא שר, אבל גם מדבר על האהבה שלו למאיה, הבת שלו. הכנסתי לתוכו את הקומיות ששוברת קצת את הפוליטיקה".
גיבשת דעה על ההסכם עצמו?
"אני לא שופט את הדמויות שאני משחק ולא משנה באיזה צד של הקונפליקט אני נמצא. החלום של אורי סביר היה להגיע לדראפט של ההסכם. אני לא חזק כל-כך בפוליטיקה, אבל אני חושב שהניסיון הזה היה מאוד חשוב. האם הוא צלח או לא? אני יכול להגיד שאנשים יוצאים מההצגה עם תחושה של איך פספסנו את זה, וכן, זה יכול לקרות".
הצגות ילדים? עד שהבנות נולדו
נחזור אל ימי התיכון ואל מגמת התיאטרון ששאבה אותו לשמחת הוריו, שהתחילו לנשום לרווחה. הוא רצה להתגייס לתיאטרון צה"ל, וכשהבין שאין לו סיכוי להתמודד עם המקושרים היטב, החליט ללכת לקרבי והעביר את השירות בדוכיפת. כשהשתחרר, כבר לא היה בטוח מה הוא רוצה לעשות בחיים, יצא לנקות את הראש במזרח וכשחזר, אביו הודיע שכבר שילם על לימודי המלונאות בשוויץ ושיארוז מזוודה, כי משחק זה תחביב נחמד, אבל הוא צריך עבודה אמיתית. "הלכתי לראיון לבית הספר בשוויץ", הוא מספר. "יש לי חוש עסקי, ורבליות ויכולת מכירה, ובקלות הייתי יכול להתברג לתפקיד ניהולי - ואבא ידע את זה. אבל היה דיאלוג באנגלית וזה לא הרגיש לי נכון. עברתי לתל אביב והחלטתי ללכת לסדנה של יורם לוינשטיין, יום בשבוע, ארבע שעות. עבדתי כברמן ושליח, עשיתי חלטורות בימי הולדת של ילדים לבוש בתחפושת, עבדתי בפיצוצייה וכל השבוע חיכיתי לארבע השעות האלה. אבא התנגד בכל הכוח, ניסה לשכנע ואני התעקשתי.
"זאת הייתה חוויה מטורפת שבסיומה נשאבתי לריק. לא חיכה לי כלום בחוץ. היו לי שיחות מקדימות עם שחקנים, הבנתי פחות או יותר מה מצפה לי והייתי עם הרגליים על הקרקע. הבנתי שאני חייב להיות פונקציונלי, להבין לאיזה תיאטראות לכוון, איפה שהכסף".
ואיפה הכסף?
"זה לעשות את הכול מהכול. בתעשייה שלנו, המטרה היא לנהל את הלו"ז ולמלא אותו כמו שצריך. באיזשהו שלב החלטתי לעשות קורס של קואוצ'ינג, כי הרגשתי שהראש שלי עובד ברוטינה של כל השחקנים ואני חייב לפרוץ אותו. גם היציאה מעולם המשחק לעולם אחר הרחיבה לי את החשיבה".
ואז פתחת עם אשתך את "תיאטרון חלום".
"זה היה רעיון שעלה לי בקורס. אשתי, מאיה מדג'ר, למדה איתי בסטודיו והחלטנו להציע אלטרנטיבה איכותית של הצגות ילדים ששנינו כותבים ומשתתפים בהן. העסק עבד יפה חמש שנים, עד שנולדו הבנות, כי רוב העבודה היא בשישי-שבת ורצינו להיות איתן ובמקביל גם הקריירה שלי התקדמה".
למה לא תפעלתם את התיאטרון עם שחקנים שכירים?
"ניסינו וזה לא עבד. כשהעסק שלך ואתה מחויב אליו, זה נראה אחרת. אנחנו לא בנויים לעשות משהו על הדרך, אז סגרנו אותו".
"מנסה להיות פרויקטור"
את הריק מאור מילא בעבודה בפרינג', בלי קהל, בלי כסף ובלי תהילה, ועד ההצגה "קילר ג'ו", שהייתה הצלחה בתמונע, היו תקופות ששקל לפרוש. "ידעתי שיש לי פוטנציאל, אבל זה שיבש לי את המיקוד. מאיה חיזקה אותי והוציאה את התבוסתנות מהראש שלי. מפה לשם התחילו להכיר אותי. קראו לי לטלוויזיה, לקולנוע, פה תפקיד, שם תפקיד, ואז קראו לי לקריאה של ‘המוגבלים' בבית ליסין והתקבלתי - ההצגה עוד רצה והיא הביאה עוד ועוד תפקידים. יש בתיאטרון הזה משהו מאוד משפחתי שמתאים לי, יש תמיד עם מי להתייעץ".
אף שאתה פרילנסר.
"כמעט כל השחקנים עצמאיים. מכיוון שאין שקט, אני מנסה להיות פרויקטור. הראש שלי עובד כל הזמן, מה עוד אפשר לעשות - מחזות לילדים, לכתוב סדרות, להציע מחזה לתיאטרון. עבדתי שש שנים עם חירשים במוזיאון הילדים בחולון, למדתי לדבר בשפת הסימנים ורציתי לעשות מחזה יותר פיזי שיתאים גם לילדים שלא שומעים. במקצוע הזה כל הזמן אתה צריך לחשוב קדימה. לעשות פאזל מחלקים קטנים של עבודה - תיאטרון אורנה פורת, טלוויזיה, עשיתי כמה פרסומות. כשיש משפחה ושתי ילדות קטנות, החשש הקיומי קיים, גם כשהסטטוס המקצועי עולה".
עכשיו אתה ב"מלכות" של הוט, שוב בתפקיד עבריין, מה קורה?
"או עבריין או שוטר, תדייקי. יש את העניין של טייפ-קאסט, אפילו שהנה, ציפי פינס נתנה לי דמות כמו אורי סביר, שהיא הכי לא עבריין או שוטר. אנשים רוצים לראות מה שראו ממך קודם, ללכת על בטוח. ב'מלכות' אני מושבניק כזה, אבל עם שריטה לא ברורה, סוחר נשים. נורא כיף לשחק דמויות כאלה. ב'עיר מקלט' אני דורון, שנמצא בזוגיות עם לירז חממי, שעושה עבירות פליליות ומהכסף אנחנו בונים בית בדרום. אני עושה משהו פלילי, על הגבול האפור, ובונה בית. בסדרה החדשה שתעלה בקרוב, ‘המדובב', שעוסקת בעולם הפשע בקריית ים, אני עבריין קווקזי. ציפי שביט היא אמא שלי, ראש משפחת הפשע, והיא קורעת מצחוק ומעולה. עכשיו פתאום אני רוצה לצאת לחו"ל, להתנסות".
ובינתיים, כשאתה עדיין פה, יוצא לך להגיע עם ההצגות של בית ליסין לעכו?
"בדיוק עכשיו עושים שיפוץ באודיטוריום ההוא שבו הופעתי בפעם הראשונה בכיתה ו'. כשהגעתי אליו בפעם הראשונה עם ‘המוגבלים', העלו את אמא עם פרחים לבמה, הבן חזר הביתה. מאז, בכל פעם שאנחנו מגיעים לעיר, ההורים מכינים לנו פריסה חגיגית עם חומוס ופינוקים.
"גם אבא מאוד מפרגן לי בשנים האחרונות. הוא בא להצגות ומעריך את ההחלטה והאומץ שלי ללכת אחרי מה שאני אוהב. יש לי חברים שהמציאות שלהם אפרורית, כי הם עשו מה שציפו מהם ולא מה שהם רצו באמת. בתקופות הפחות טובות שלי, כשנגמרת הצגה ועוד אין אחרת, או שאני לא מצליח באודישן, אני מזכיר לעצמי שזאת הבחירה שלי ואני צריך להיות שלם איתה".