מה הכי מפחיד אותנו: מסע של תבוסה עם כמה נקודות אור

משבר גיל ה-50 של "לס" יקח אתכם למסע עמוס פחדים ותובנות מסביב לעולם • הניסיון של דלפין דה ויגאן לפענח מדוע התאבדה אימה הוא מסע מרתק לתוך הנפש • והספר של מישל אובמה מאפשר הצצה לא שגרתית לתוך הבית הלבן

ספרים / צילום: איל יצהר
ספרים / צילום: איל יצהר

לס, אנדרו שון גריר, הוצאת פן, 256 עמ'

הספר. ארתור לס הוא סופר תפרן שירש בית בסן פרנסיסקו מבן זוגו לשעבר (משורר נחשב זוכה פוליצר), ורגע לפני יום הולדתו ה-50 מחליט להיענות לכל ההצעות ההזויות שקיבל בשנה החולפת, ולצאת למסע חובק עולם על חשבון המזמין, פחות או יותר. למעשה, זהו ספר מסע (אלמלא הקונוטציה היינו אומרים ספר טיסה) של תבוסה, עם כמה נקודות אור. ככה, כנראה, נראה משבר גיל.

הטיסה הראשונה היא לניו יורק, משם עוברים למקסיקו, טורינו, חמישה שבועות בגרמניה, חמש דקות בצרפת, וגם מרוקו, הודו ויפן. כל זה כשברקע מרחפת זוגיות-לא זוגיות שהסתיימה אחרי תשע שנים, עם פרדי שצעיר ממנו בכ-20 שנה, וכעת עומד להינשא לבן זוגו החדש. והנה, שברון לב מתווסף למשבר הגיל.

האם בזאת מסתיימים הכאבים? לא ממש. לס כבר השלים עם העובדה שהוא סופר בינוני שאף אחד לא יזכור ולאיש לא יהיה אכפת מהמורשת הספרותית שלו, אם בכלל יש כזו. אבל אז הוא מגלה שבקרב המיליה שלו הוא נחשב ל'הומו לא טוב'. "אלמלא הכרתי אותך, הייתי חושב שאתה רפובליקאי", אומר לו קולגה, וברור שאין עלבון חמור מזה.

זה זורק אותו, ואת הקורא, לעוד סט של מחשבות ותהיות על החיים, מה שהספקנו, מה שעשינו כי חייבים, מה שהכי מפחיד (במקרה של לס: להיות לבד). וזה אולי כוחו של הספר, לגרום לך לחשוב על עצמך. כי למשבר גיל אין באמת גיל: הוא יכול לקרות תמיד. אפילו עכשיו.

שורה לזכור. "להיות בן כמעט חמישים זה כמו יום אחרון בארץ זרה. סוף-סוף תפסת איפה יש קפה טוב, ומשקה טוב, וסטייק טוב. ודווקא אז אתה צריך לנסוע. וכבר לא תחזור" (עמ' 153. נכון גם לגיל ארבעים).
שורה תחתונה. ספר טיסה, מהזן הנכון.

אל מול הלילה, דלפין דה ויגאן, הוצאת מודן, 311 עמ'

הספר. לוסיל ואני צעדנו יד ביד, נפש בנפש, עמוד בעמוד. העתיד היה ידוע וברור, שום ניצוצות לא חיכו לנו באופק, ובכל זאת לא ויתרנו: המשכנו להביט נכוחה אל חיי השיגעון, 'לבלות' עשור של בהייה וקהות חושים, לבחון את הגבולות. לא היינו שם לבד: כל העת הייתה נוכחת גם בתה של לוסיל, דלפין דה ויגאן, המספרת היודעת-כל, חוץ מאשר איך לייצר סוף אחר.

"אמי הייתה כחולה", פותחת דה ויגאן את ספרה המרגש, 'אל מול הלילה', וכמה עמודים אחר כך מוסיפה, "אמי הייתה שדה רחב מדי, קודר מדי, נואש מדי, או במילה אחת: מסוכן מדי". מיד ברור: יש אנשים שנטועים בקיום ומסוגלים להתמיד בו, ויש את לוסיל.

היא גדלה יחד עם עוד שמונה אחים ואחיות להורים בורגנים-בוהמיינים. האב ז'ורז' ידע לקיים חיי נהנתנות במחיר שווה לכל נפש, תכונה שאני מעריכה וקצת מקנאה במי שמחזיק בה, ומצד שני היה דמות מעוררת סלידה וכעס. האם ליאן הייתה אישה חזקה וגמישה, דומיננטית ומשעשעת. הילדים היו, לכאורה, מאושרים, אך גם פצועים, פגומים ומעורערים.

ילדותה והתבגרותה של לוסיל מתוארות לפרטי פרטים, בהתאם למידע שדלתה דה ויגאן מיתר בני המשפחה שעדיין חיים. מהאם עצמה לא קיבלה כמעט דבר בימי חייה: היא שיתפה רק מעט מאוד, קימצה בפרטים, "כאילו היו אבנים שיידתה במטרה לפגוע לנו בפרצוף" (עמ' 110). אחר כך מתוארים מאבק בלתי פוסק בחיים, וניסיונות לשרוד אותם או להכות בהם, תוך קושי עצום. בזכות יד אחת מושטת, של פסיכיאטרית ששינתה את הטיפול מן היסוד, הצליחה לוסיל להעלות את עצמה מהמצולות, גם אם זמנית.

כבת, דה ויגאן קיבלה החלטה לא קלה: לחקור את הזיכרון שנותר לה מאמה שהתאבדה. העובדה שהיא לא עושה זאת רק באמצעות סיפור נוגע ללב, אלא משתפת גם באחורי הקלעים של יצירתו פוגמת ברצף הקריאה, אולם קשה לשפוט אותה. הקורא עד לתהליך שהיא עוברת: מ"בחרתי לתת לאמי ארון קבורה מנייר" ל"היא, שמאז שמלאו לי עשר שנים, לא חיבקה אותי שוב לעולם", ומשם, "הכתיבה מפרקת בזה אחר זה את ביצורי ההגנה שלי". ועל הנכונות להתמודד עם כל זה, היא ראויה לכל הפחות להערכה.

שורה לזכור. "על כל חורבן אפשר לבנות מחדש" (עמ' 128).
שורה תחתונה. אילו רק היה סוף אחר, זה היה ספר נהדר באמת.

Becoming הסיפור שלי, מישל אובמה, הוצאת ידיעות ספרים, 416 עמ'

הספר. אף אחת לא נבחרת להיות הגברת הראשונה של ארה"ב, אבל בכל זאת הן מגיעות למעמד הזה, 'הנשים של'. ועדיין, המקרה של מישל אובמה היה יוצא דופן: היא אשתו השחורה של הנשיא השחור הראשון של אמריקה. היו כאלה שהיללו אותה כאישה חזקה, והיו כאלה שכינו אותה 'אישה שחורה זועמת'. בספר הזה היא מנסה לענות לכולם, להציג את הזווית שלה, ולתת הצצה נדירה לעולם שבדרך כלל סגור בפנינו, אזרחי כל העולם.

היא מתחילה עם סיפור ילדותה בשיקגו, הכתוב היטב ומצליח לעורר עניין, ממשיכה לבחירה להיכנס לעולם המשפט התאגידי ואז לצאת משם, וכמובן מתארת את הזוגיות עם בעלה. אלא שאפילו היא יודעת שיש דבר שנקרא 'הסיפור הגדול יותר', ולכן זהו שם אחד השערים בספר. עוד בזמן מרוץ המכשולים של מסע הבחירות היא למדה שעליה להיות טובה, מהירה, חכמה וחזקה מאי פעם, וזה גם מה שהכתיב ועיצב את התנהלותה בבית הלבן.

כמובן שברוח התקופה האינסטגרמית, אי אפשר בלי אלבום צילומים קטן. למשל, תמונות שלה עם בני כיתתה לצד תמונה של הבת סשה ביום הראשון בבית הספר, צילומים עם נלסון מנדלה ועם מלכת אנגליה, וגם תיעוד מהמצעד בסלמה לרגל 50 שנה למצעד המקורי.

שורה לזכור. "אם את לא יוזמת את ההגדרה של עצמך, אחרים יגדירו אותך במהירות ובצורה לא מדויקת" (עמ' 266).
שורה תחתונה. הגם שאין לו חשיבות פוליטית משמעותית, הספר שווה קריאה.