הלוואה חברתית / אילוסטרציה: Shutterstock
מי צריך בנקים? הלוואה חברתית תסדר לכם את החיים. תודו, הייתם מאוד רוצים לגור במדינה, שבה אפשר לקבל אשראי בחינם. אני מדגיש: לא בלי ערבונות או ביטחונות, אבל בחינם.
אדם שנמצא ביתרת חסר, "אוברדראפט", עשוי לשלם ריבית שנתית של 8%-9%. הלוואה לדיור (משכנתא) היא הזולה ביותר ומחירה עומד סביב ה-3%, הציניקנים יוסיפו "בלבד". במקרה קלאסי, פירעון של הלוואה בת חצי מיליון שקל ל-25 שנה פלוס הצמדה למדד יהיה כמעט מיליון שקל, כפול מההלוואה עצמה. ייתכן שהתשלום עבור האשראי הוא הוצאה הגדולה ביותר שתוציאו אי פעם, למעט אולי הדירה עצמה.
משק ללא ריבית נשמע כמו פנטזיה, תוכלו לעשות בו מה שתרצו. להחליט ללמוד תואר נוסף, לפתוח עסק, לקנות דירה, להחליף מטבח או לשדרג את הרכב מבלי לחשוב על כך שאנחנו משלמים על ההוצאה הזאת 50% ולפעמים אפילו 100% יותר ממה שהיא עולה לנו באמת, והכל בגלל הדבר הזה. נו, איך קוראים לו, כן נכון - ריבית.
אנשים אמידים שיש להם המון כסף, לא צריכים לעבוד קשה כדי להרוויח. הם יכולים לתת לכסף לעבוד בשבילם בהלוואות לאנשים אומללים מהמעמד הנמוך ששבויים במצב ממנו כמעט ולא יוכלו להשתחרר. את הכסף שהם ירוויחו מהעסק שבדרך או מההשכלה שהם רוכשים הם כבר משכנו עבור הריביות העתידיות. זו הסיבה שרוב האנשים מתקשים להיחלץ מהסטטוס הכלכלי שלהם, ואני מדבר על אלו שרוכשים השכלה ומקצוע ומתפרנסים היטב. חלק ניכר מעוגת התקציב מופנית כדי לשלם עבור הלוואות ישנות.
הכלכלה היהודית מבקשת למנוע את השוק הזה של סחר באשראי, ובמקביל לעודד ככל האפשר יזמות וצמיחה, היא מציעה מודל הכולל ידי שלושה כלים משמעותיים:
א. הפרטת ההלוואות מהבנקים והעברתם לשוק הפרטי-חברתי.
ב. הענקת הלוואות ללא ריבית כלל.
ג. ו... שמיטת חובות לחדלי פירעון.
במשק יהודי, אדם שלא מצליח לסגור את החודש לא נכנס לאוברדראפט, וסטודנט שרוצה להקים סטארט-אפ לא צריך ללכת לבנק. הוא צריך ללכת לשכן ולבקש הלוואה. אם לשכן יש במקרה קצת כסף בצד, הכסף הזה לא ישן בפק"מ. הוא פשוט מחכה בכספת לסטודנט שידפוק בדלת ויספר שהוא עומד להקים סטארט-אפ. אגב, הסיבה שיש לשכן הזה המון כסף היא שהוא דפק על הדלת של השנים מול לפני עשרים שנה, כשהקים את ה"סטארט-אפ" שלו.
כבר היה גאון מודרני שחשב על הכיוון הזה, נגיד הבנק המרכזי ביפן, שכדי לעודד צמיחה בתקופת המיתון הוא הצניח את הריבית לרמת ה-0%, מהלך שאמור היה לעודד את היזמים ליטול הלוואות ולעורר את המשק. אבל כאן התרחשה בעיה אחרת: אף אחד לא רצה להעניק הלוואות. למה לתת הלוואות שלא מרוויחים עליהם, שאלו הבנקים בצדק. הרוהיקו קורודה לא ענה, הוא פשוט הוריד את הריבית ל"ריבית שלילית" בת 0.1%, ובמילים פשוטות: בנק שלא נותן הלוואות, נאלץ לשלם קנס.
היהדות לא מאמינה בפתרון כזה, המודל שלה עובד בצורה מעט שונה, וכאן חשוב לשים לב: יש הלוואות שנועדו לחלץ אדם שנקל למצוקה, ויש הלוואות שנועדו ליזמים להקים עסקים.
בסוג הראשון, הדבר היחיד שמעודד את בעלי ההון להעניק הלוואה הוא הציווי הדתי-מוסרי המחייב להעניק הלוואות למי שיש בידו היכולת. היהדות מאמינה בזה, בחינוך לערכים שמוביל לסולידריות ומעורבות חברתית. שילוב כוחות נדיר בין משרד האוצר למשרד החינוך.
אבל יש גם הלוואות עם מודל כלכלי, אלו שמיועדות, למשל, להקים סטארט-אפים. ההלוואה הזאת היא אינטרס של השכן העשיר והמעונב, לא פחות מהסטודנט עם הכפכפים והעיניים הבורקות. במשק שבו אין אפיק השקעה של ריבית, אפיק ההשקעה המרכזי לאנשים עם כסף פנוי בצד הוא להיכנס לשותפות עם יזם בעל חזון ומועט אמצעים, ולהתחלק ברווחים אחרי האקזיט.
נכון שהלוואה כזו מותנית בכך שבעל ההון מוכן לקחת אחריות שהעסק אכן ירוויח, אבל מצד שני - זה מה שיפה בזה. הלוואות יהיו דבר יקר לא בגלל המחיר שלהן, אלא בגלל שצריך רעיון באמת טוב ומעשי כדי לקבל אותן. שימו לב כמה המודל הזה עובד יפה כיום, בעידן שבו הריבית שחוקה.
כך יוצא שכולם מרווחים: לבעל ההון יש דרך לעשות רווחים. לסטודנט יש משקיע, ועל הדרך הוא זכה ביועץ סתרים: בכל ההון שכבר יודע איך עושים כסף וכעת הוא שותף אקטיבי שינסה בכל מאודו שהעסק יצליח. ובעיקר - המשק כולו מרוויח, כי אין דבר כזה הון פנוי ששוכב בלי לעשות כלום וצובר ריבית מעצם ההלוואה, כל שקל פנוי מתועל ליזמות וצמיחה.
לקחנו הלוואה? סבבה. עכשיו צריך להחזיר. לא שקל יותר, אבל גם לא שקל פחות. כדי לקחת הלוואה, נותן ההלוואה יכול לבקש ביטחונות, כמו משכון דירה או נכס (שמתם לב שהמילה "משכנתא" היא בארמית, נכון?) ואף ערבים.
אבל יש אנשים שלא מצליחים להחזיר, ואין להם אפילו נכס למכור או דרך לעבוד ולהחזיר את הכסף. מה עושים במצב כזה? אנשים כאלה נקלעים למעגל קסמים של שיעבוד, חובות, מחנק עבודה שאינה מספקת - כי המשכורת נחלטת אוטומטית לבנק. אין להם את היכולת להיחלץ מהמצב גם אם הם אנשים שיכולים להתפרנס היטב במצב ראוי.
יש כמה סיבות טובות להתגאות במדינת ישראל, אחת מהן הוא חוק "חדלות הפירעון" החדש, שאושר במארס האחרון, ושהוגדר על ידי היועץ המשפטי לממשלה כ"אחד מתהליכי החקיקה הגדולים שנעשו בישראל". החוק, שבמבט ראשון נראה כמו עוול חמור לנושים שלעיתים עלולים לאבד את כספם, מהווה תקדים בחקיקה חברתית מתקדמת, ומהווה חלק מתפיסת עולם מוסרית וערכית שאינה רואה בחייב שהגיע לסף חדלון פירעון כעבריין, אלא מנסה לסייע לו להשתקם.
ובמילותיה של שרת המשפטים שקד, "החוק משנה את האופן בו תופס הציבור את החייבים". שרת המשפטים הנוכחית המשיכה בכך את קודמתה, ציפי לבני.
זהו בדיוק המקום והזמן שלא להפעיל את הכלים המשפטיים הנוקשים. זהו מצב שאף אחד לא יכול להרוויח ממנו. לא החייב שאין לו ממה להחזיר, ולא הנושה שבכל מקרה כבר לא יראה את הכסף. מחיקת החוב תחזיר את החייב למעגל העבודה היצרני לטובת המשק כולו.
החוק המתקדם הזה מבוסס על חוק יהודי תנכ"י שללא ספק היה מהפכני בזמנו, והבין כבר אז שאין טעם להשאיר אדם בבוץ שהוא אינו מסוגל לצאת ממנו. בהינתן מכלול מסוים של תנאים, די דומים לחוק המודרני, מתקיימת אחת לשבע שנים "שמיטה" ובה נמחקים חובותיהם של חדלי פירעון חסרי סיכוי לפרוע אותם.
דון יצחק אברבנאל, גדול בתורה, מדינאי ושר האוצר בספרד של טרום הגירוש ב-1492, ומאוחר יותר כיהן בתפקיד זה במדינות צפון איטליה טוען שלחוק הזה, שהינו ללא ספק אחד הקשים ביותר לביצוע, יש השפעה פסיכולוגית מרחיקת לכת על מי שמקיים אותו. לא צריך להיות אדם נדיב כדי למחוק חובות של אדם אחר, להפך, ברגע שתמחק חובות תיהפך לאדם אדיב יותר.
האם יש חסרונות למודל הזה? כמובן. המרכזי שבהם הוא אנחנו. החברה היהודית לא תמיד שמרה על רף מוסריות גבוה כזה, של הלוואה ללא ריבית כלל, ובוודאי של שמיטת חובות.
כאלף שנים לאחר שחוקק החוק, בסביבות המאה ה-1 לפנה"ס זיהה הלל הזקן מחנק בשוק האשראי בגלל חששם של אנשים שהם יאבדו את כספם. מתוך רגישות למצוקת הלווים הוא מיסד את ה"פרוזבול" מעקף (שהיה קבוע בחוק גם קודם לכן, אך לא נהנה מחשיפה רחבה) המאפשר להעביר את החובות לבעלותו של בית דין, ולגבות אותם בשמו לאחר השמיטה.
גם הריבית שכה קורצת לאנשים זכתה למעקף בדמות ה"היתר עיסקה" המגדירה כל הלוואה כהלוואה למטרת יזמות + חלוקה מוסכמת מראש ברווחים. כל הבנקים בישראל חתומים על המסמך הזה, שיש לו תוקף משפטי לחלוטין, אולם הררי סעיפים מעקרים אותו כמעט מכל תוכן מעשי.
העתיד החברתי בידיים שלנו. בחברות רבות, ובעיקר בקהילות שבהן מכירים אישית את החברים, פותחים "קופת גמ"ח" (גמילות חסדים) שבה מפקידים חברי הקהילה חלק מסוים מהונם הפנוי. גזבר מתעל את ההון תמורת ביטחונות ראויים ללווים שזקוקים לכסף הזה.
המודל הזה עובד מצוין בארץ ובחו"ל ואין שום סיבה שהוא לא יעבוד בקהילה שלכם. קהילה יכולה להיות שכונה, מקום עבודה או אפילו מועדון הורי גן לימור. כאמור, זה מודל שבו כולם מרוויחים, ובעיקר - זהו עוד צעד בדרך להתנער משלטון הבנקים ולבנות כלכלה טובה בחברה טובה יותר.
הכותב הוא פובליציסט חרדי