תרופות / צילום: שאטרסטוק
הספקות והטלטלות הפנימיות של חברי ועדת סל התרופות, בשאלת טיב ההכרעות שלהם, הן חלק בלתי נפרד מהמשימה כבדת המשקל שהוטלה עליהם. אין תשובה מוחלטת נכונה לסוגיית התעדוף של טכנולוגיה זו או אחרת, והדילמות ממשיכות ללוות את המשתתפים בהכרעות לאורך זמן.
מטבע הדברים, תשומת הלב ניתנת להצדקת הבחירה בטכנולוגיות ייחודיות שנותנות מענה למספר מועט של חולים מול האפשרויות האחרות, למקומן של תרופות העוסקות באיכות חיים ועו', אך אמת הדבר שלא שם נמצא נושא הדיון העיקרי.
שכן, השאלה העיקרית היא המסגרת שלתוכה מוכנסים חברי ועדת הסל, ושהיא כלל אינה נתונה להחלטתם: מחד-גיסא, מה גובה ההקצאה הממשלתית להרחבת סל התרופות, ומאידך-גיסא מהו המחיר של הטכנולוגיות השונות.
ההקצאה הממשלתית נמצאת בסד, שכן "צרכי עמך מרובים", והשמיכה קצרה. עליית מחיר הטכנולוגיות החדשות היא בלתי נמנעת: כאשר אנו עוסקים בתרופות ביולוגיות, בננו-טכנולוגיה, בשימוש בתרפיה גנטית, ברפואה מותאמת אישית ועוד ועוד - המחירים מאמירים. קל לצייר את חברות הפארמה כאשמות בכך, אבל זו תמונה חלקית בלבד. הטכנולוגיות האלה עולות הרבה-הרבה מאוד כסף מצד עצמן. כיוון שכך, אין באפשרותנו להביא מזור לכל מי שזקוק לכך, ומדובר במאות רבות של אלפי אנשים.
את ההתמודדות עם המצב הזה ניתן לעשות בשלוש דרכים. בראש ובראשונה בדרך שתמציתה חיפוש מתמיד אחר מודלים חדשים של מימון תרופות, הסכמים עם חברות הפארמה, עידוד מחקרים המסייעים במניעת מתן תרופות מסוימות למי שהן לא עוזרות לו, מודלים של שימוש בעודפי תרופות ועוד. זו דרך מסובכת ומפותלת, אך כל שינוי בה מאפשר ליותר אנשים לחיות.
הדרך השנייה היא הכרעה על הקצאות גדולות יותר מתקציב המדינה לצורך הרחבת הסל. זה היה צריך להיות חלק מהותי ממערכת הבחירות - כמו גם ההתמודדות עם עזה, הציר הסוני הקורס, זהותה היהודית של המדינה, עניינים נוספים של צדק חברתי וכו' - אלא שהמערכה נגררת בכוונת מכוון רק לעיסוק בנושא המשפטי של ראש הממשלה, ואנו לא עוסקים בשאלה באחד מהתפקידים העיקריים של המערכת הפוליטית - והיא הקצאת התקציבים.
ביסודו של דבר השאלה העיקרית אינה כמה כסף החברה הישראלית רוצה להקצות לסל התרופות, אלא על מה היא סוברת שיש לוותר כדי להגדיל את תקציב הסל, ועד כמה זה צודק - ואנחנו מחמיצים את הדיון החשוב הזה.
אבל כואב מאוד לכתוב על הדרך השלישית, הבלתי נמנעת, ולהציב לנו גם את העובדה שלעולם לא יהיה מספיק כסף כדי לרפא את כולנו, ולעולם נעמוד בפני מגבלות, שחלקן תקציביות וחלקן מדעיות. זהו מעמדו של האדם ביקום וחלק מייעודה של תרבות, אמנות, אמונה, פילוסופיה וכו' הוא ליצור כלים לחיות בערפל המגבלות האלה.
אנחנו חייבים לפתח תמונת חיים שגם יודעת להשלים עם המגבלות, לדעת את אשר אין ביכולתנו לממש, ולעסוק לא רק בתרופות אלא גם במשמעות. לא רק באורך הימים, אלא גם במילוי התכנים, הערכים, האנושיות והיצירתיות בימים המוגבלים שאנו חיים בהם על פני האדמה.
הליכה בשלוש הדרכים האלה תרכך את המציאות המרה של חוסר אפשרות לפתור את הבעיות כולן, ותעשה לפחות את המיטב שאנו מסוגלים לו.