מה שחולף ומה שחולף לאט

בסוף שבוע ברומא קיבלנו, מלבד מנה מדודה ומתוקה של בכחנליה, גם פליק קטן בטוסיק ממכת זנבו הארוך של לווייתן הכפור שתקף את ארצות הים בזעף רוח, גשם, שלג וטמפרטורות שגם בפסגת האוורסט לא מכירים. כואב לי על האחים המצטמררים בגולה הדוויה. אני מאלה שקר להם. הסרטון ששרף את האינטרנט השבוע, שבו נראים מכנסי ג'ינס אמריקאיים עומדים קפואים וקשיחים בשלג, ממחיש מצוין איך אני נראה בסתם ליל סתיו תל אביבי. אני אוהב שחם לי. אל תזלזלו, אנשים כמוני הביאו לכם את הציונות. הצילומים של אנשים קופאים למוות בארה"ב הם תמצית כל פחדיי; "מוכרת הגפרורים הקטנה" היה ועודנו הדבר הכי מעורר אימה שקראתי. במקום השני, המחשבה על נוסעי הטיטאניק קופצים לאוקיינוס הקפוא. במקום השלישי, להיות עיתונאי ספורט באולימפיאדת חורף. אני רק חושב על זה ונהיה לי קר, מבפנים ומבחוץ. אם בסוף הימים יציע לי החבר עם הקלשון שתי אפשרויות ללכת בהן אל הכלום - קרח ואש - אצעד אל הלהבה בצעד קל. הכול, רק לא לרעוד.

אבל מספיק לדבר עליי. במהלך גל החורף צייץ טראמפ בטוויטר המלצה לתושבים להישאר בבתים ולהיזהר על נפשותיהם. את הציוץ חתם במשפט, "היה יכול להיות לא רע בכלל לקבל עכשיו קצת התחממות גלובלית ישנה וטובה!" - ושוב הוכיח חוסר הבנה בסיסי ומביך שזיכה אותו באותם קיתונות מוכרים של רפש, בוז וביקורת יומיומיים שהוא כנראה זקוק להם מבחינה רפואית או משהו כדי להמשיך ולהתקיים. זה ההסבר היחיד שיש לי לטראמפ.

ב.

קראתי שזירת המסחר במטבעות דיגיטליים הגדולה ביותר בקנדה חייבת ללקוחותיה כ־190 מיליון דולר, לאחר שהבעלים, ג'ראלד קוטן, מת בדצמבר האחרון ולא נתן לאף אחד את הסיסמה לארנקי הקריפטו שלו. הדיון עבר לזירה המשפטית ולשוק המטבעות הדיגיטליים כן או לא, אבל אני נשארתי עם המחשבה: מי הבנאדם שאף אחד לא מצליח לנחש את הסיסמה שלו?

ג'ראלד קוטן הלך לעולמו בפתאומיות והוא בן 30 בלבד מסיבוך של מחלת קרוהן. זה קרה בג'איפור שבהודו, המקום שהמטייל הישראלי מכיר כ"עיר הוורודה". קוטן נסע לשם לחנוך בית יתומים לילדים בסיכון שהוקם לא מעט בזכותו. רק בן 30, כמעט ילד. בתמונות היח"צ למשקיעים הוא מצולם בשיער שופע וחיוך בוטח, אבל ממה שאני יודע על קרוהן, מחלת מעי דלקתית כרונית ואכזרית, יותר מסביר להניח שכאב וסבל ליוו את קוטן כל חייו כצל אפל. יותר מסביר להניח שגם באותו רגע שבו צולם מחייך בביטחון.

מאז שכאב לי, אני אח לכל מי שכואב לו. לכולם כואב, אני יודע, ולכן אני אח של כולם. לכולם כואב, זה ידוע, אבל הכאב שלך הוא רק שלך, בלעדי, ראשוני ואקסקלוסיבי. הכאב הוא הסיסמה שלך לעולם ועכשיו אני מבין בדיוק למה אף אחד לא הצליח לנחש את הסיסמה של קוטן. עוד לא ידוע איך תיגמר הסאגה המשפטית, אבל אני עם קוטן. הטור הזה מוקדש לך. הלוואי שתיקח איתך, האח ג'ראלד, את הסיסמה לכל המיליונים אל הקבר. תהא זו נקמתך בעולם שהסב לך את כל הייסורים האלה על לא עוול בכפך.

ג.

מזג האוויר, אם לגלוש באלגנטיות חזרה לנושא, פשוט מושלם בג'איפור בדצמבר. כבר אין טעם להתווכח עם טראמפ ודומיו על כך ששינוי האקלים הוא הווה מתמשך, מוסכם ומוכח או להסביר שהתקררות וגלי קור - כנראה בגלל השינוי המהיר בהבדלי הטמפרטורות בין הקוטב הצפוני המתחמם לקווי הרוחב הדרומיים ששולח זרמי כפור כלפי מטה - הם תוצאות של ההתחממות הגלובלית, שכבר כמה זמן קוראים לה שינויי האקלים כי התחממות זה פוגעני כלפי הגלובוס ואולי בכלל, כל מה שעובר על האקלים זה בגלל זה. כי למילים יש כוח והקארמה היא כלבה טובה.

טראמפ אוהב ללגלג על השינוי הטרמינולוגי הזה, אבל הוא לגמרי לא מבין משהו הרבה יותר פשוט: את ההבדל בין אקלים ומזג אוויר: מזג אוויר, בפשטות, הוא מצב האטמוספירה בגובה קרוב (יחסית) לפני הקרקע במקום מסוים, כמו עיר או ארץ, ובזמן מוגבל, כמה ימים לכל היותר, בעוד אקלים הוא מצב האטמוספירה בכל הגבהים, על טווח זמן רחב בהרבה, עשרות ומאות שנים, ובמקום גדול אלפי מונים, כמו אזור גיאוגרפי או יבשת. השניים קשורים, אבל נבדלים. מזג האוויר זה מה שעובר עליך, האקלים זה מה שעובר על העולם. אנשים, טראמפ הוא רק אחד מהם, מתבלבלים בין השניים.

שמעתי את ההסבר הזה כל-כך הרבה פעמים, אבל השבוע שמעתי אותו אחרת; והרי זו שאלת כל השאלות שכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו פעם בכמה זמן כשהוא מתבונן בעצמו ובעולם: האם מה שקורה פה ועובר עליי זה אקלים או מזג אוויר? והרי זו תורת כל התורות, לדעת להבדיל בין הבחוץ והבפנים, בין העיקר והטפל, בין החולף והקבוע שבסך הכול גם הוא חולף, רק יותר לאט.

ואיך נדע? הרי לא רק טראמפ מתבלבל בין השניים, גם אתם ואני לפעמים.

ד.

אני חושב שמצאתי את המילה הכי יפה בעברית: בַּרְיוֹם. מדובר ביתוש קטן, חרק ממשפחת הבַּרְיוֹמָאִים. הבַּריומאים הם בעלי גלגול חסר, כאלה שבמקום להפוך לגולם ואז לזחל, מבלים את מרבית חייהם במה שנקרא "שלב הנימפה". הבַּרְיוֹם מגיע לשלב הבוגר ואחרי מקסימום יום, מת. חייו הקצרים העניקו לו את שמו, בַּרְיוֹם. בן יום.

איזו מילה נהדרת ומרגשת העניקה השפה שלנו לחרק העלוב הזה, בן משפחתם של הכינה, הפשפש והתיקן. מילה עם כבוד. כאילו רצתה השפה למסור לנו דרך המילה את יופיים ויפעתם של היום והחיים, שהרי כל יום בא פעם אחת, כמו שהתחיל ככה ייגמר והחיים אותו דבר. השפה אומרת לך דרך המילה שכולנו בריומאים. באים ליום אחד והולכים. מה בריום יודע על מחר? כלום. אז תעשה את המקסימום. חייה את היום, בַּרְיוֹם!

ה.

בכתבה של החברה מיכל רז-חיימוביץ' ב"גלובס" קראתי על סקר שערך מכון גיאוקרטוגרפיה עבור רשות ההסתדרות לצרכנות וממנו עלה שהישראלים, ברובם הגדול, פראיירים שאין דברים כאלה. יכולים לחסוך כל-כך הרבה כסף, אבל לא עושים כלום; לא משווים מחירים, לא בודקים חשבוניות, לא מחירים, לא עוקבים אחר הוראות קבע, לא קוראים אותיות קטנות, לא מודעים לזכויותיהם, גם לא לחוקים שנחקקו לטובתם, לא נלחמים על החזרים, לא נרשמים למועדוני חברים ובאופן כללי נותנים שיסחטו אותם - וכמובן שאחר כך לא מאמינים לאף אחד כי כולם דופקים אותם.

בהתחלה גיחכתי, הישראלים האלה, תראה אותם יא אללה. לקח לי שנייה לקלוט שזה אני הישראלי הזה בדיוק. שאלתי חברים ומתברר שרובם כמוני ולכל אחד יש כמובן מלא סיפורים על כאלה שהוא מכיר שדווקא דופקים את השיטה טוב-טוב. רובנו פשוט סופגים את זה ונדפקים בשקט. מקבלים את זה כמו אקלים. ככה זה, ואם זה משתנה אז רק לרעה.

כמו עם הפקקים. אם המצב ימשיך כמו עכשיו, קראתי בדוח של "אדם טבע ודין" שמצטט את משרד התחבורה, הרי בעוד חמש שנים, נעמוד בפקקים שעה נוספת ביום - חיים שלמים עוברים בפקקים. כמו עם בתי החולים. הסיבוב שעשיתי למוסף הזה בין בתי חולים ומחלקות פנימיות לא יוצא לי מהראש ומהבטן עד היום. גם זה האקלים שלנו. אקלים של פראיירים שאפילו את מה שמגיע להם לא עושים שום מאמץ לקחת. זה האקלים. אבל גם אקלים ניתן לשינוי, לא? עובדה שקרחונים נמסים ואם קרחון נמס, גם ישראל יכולה להשתנות.

אבל לא יותר מדי, כן? כי עם כל הכבוד לאקלים, אסור לשכוח שמזג האוויר סבבה לגמרי. תחשבו מה היה אם בנוסף לכול היה פה ממש קר. אז חיה את היום, בַּרְיוֹם.