גל כהן/ צילום: איל יצהר
אני: אנרגטי, בעל כושר הסתגלות ויכולת להיות מרוכז בעשייה, לעבוד בצוות, לרתום אנשים, להפעיל ולהיות מופעל. לומד מהר ומשתדל להיות מקצוען.
שורשים 1: ההורים של אבא עלו לארץ ממזרח אירופה בעלייה השלישית, ממש לפני שסבא קיבל הסמכה לרבנות. הם הגיעו לקיבוץ עין חרוד, משם עברו למושב עין ורד ורוב חייהם היו חקלאים. הצד של אמא היו תעשייני עץ עשירים בפינסק, ובמהלך מלחמת העולם השנייה הרוסים הלאימו את כל הרכוש שלהם, בגלל נחיצות המוצרים שלהם לצבא. הם הוגלו לסיביר ועברו לחרפת רעב. בסוף המלחמה התגלגלו בין שרידי המשפחה בגרמניה, עד שעלו לישראל והגיעו לרמת גן, שם סבא הקים את מפעל העץ "ליר".
שורשים 2: ההורים נפגשו בגולני, כשהוא היה קצין והיא חיילת. אבא לקח את בת התעשיינים למושב והמשיך את דרכו של סבא בחקלאות. אמא למדה פסיכולוגיה ואמנות והייתה מראשוני המטפלים באמנות בארץ.
ילדות: עין ורד. ההורים נתנו לי חופש, והסכימו לספוג מעשי קונדס כל עוד אמרתי את האמת, וזה בנה לי עמוד שדרה שאפשר לי לעמוד על דעתי מול גורמי סמכות. עבדתי בפרדס, נהגתי על טרקטורים, לפעמים התבאסתי שאני צריך לעבוד בשישי-שבת וחגים, אבל החריצות של אבא השתיקה אותי. עד היום, בגיל 84, הוא קוטף תפוזים ויוצא לשטח. הייתי בנוער העובד, כיכבתי בחוג דרמה, ונחשבתי לקומיקאי של הכיתה. למדתי ביולוגיה וכימיה והייתי תלמיד טוב במה שעניין אותי, כשככל שחלפו השנים השתפרתי.
כשאהיה גדול: לא רציתי להיות חקלאי, אלא יותר כמו דוד שלי, שהיה מנהל באל על ומהנדס.
טבע: אחרי שנתיים קבע בצוללות - כולנו בצוות בקשר הדוק ויוצאים כל שנה לשיט של שבוע ביאכטה - הלכתי ללמוד הנדסה תעשייה וניהול וכשכולם הלכו להייטק, אני בחרתי בטבע. תמיד אהבתי כימיה, אבל אף פעם לא הייתי טוב בפורמולות, אז מבחינתי זה היה להגיע הכי קרוב לתחום שאפשר.
נכנסתי לחברה בעבודת סטודנט חלקית ועברתי לחטיבת הקופקסון. בתחילת הדרך חשבו שאנחנו חבורת משוגעים. הייתה תקופה שהייתי עושה שיחת וידיאו ואחר כך רץ לארוז תרופות כי לא היה כוח אדם. אחרי ארבע שנים בתפקיד עברתי לחטיבת תכנון אסטרטגי ויזמות של כל הקבוצה. בתחושה שלי, רוח המצוינות של החברה מימי אלי הורביץ נשברה. החברה הכי ישראלית הפכה לאמריקאית והכול השתנה. תחת הורביץ היינו ממוקדים, חדורי שליחות וציונות אמיתית. במהלך השנים הציעו לי לנהל חברות ביוטק ולא רציתי, אבל כשקיבלתי את ההצעה ממדיוונד, חברה שהכרתי טוב כי עבדתי מולה בטבע, זה התאים לי.
מדיוונד: חברה ישראלית בבעלות כלל טכנולוגיות שיושבת ביבנה, נסחרת בנאסד"ק, מפתחת, מייצרת ומשווקת תרופות ייחודיות לטיפול בפצעים וכוויות. כשראובן קרופניק, שהיה היו"ר, פנה אליי, אהבתי את הרעיון שיש להם תרופה שכבר עובדת, בסביבה מקצוענית. וגם ידעתי שאוכל לבנות אסטרטגיה לחמש שנים ולהוציא אותה לפועל, כי עיסוק בתרופות הוא תהליך ארוך טווח: אתה מתחיל במסע וצריך אורך רוח ומימון כבד כדי לסיים אותו. לכן גם הנפקנו בנאסד"ק.
אננס נגד כוויות: נקסובריד, מוצר הדגל שלנו לטיפול בכוויות, קודם על ידי פרופסור ליאור רוזנברג מסורוקה, שעשה פריצת דרך עולמית במולקולה שלא נחקרה מספיק. מדובר בג'ל שמבוסס על תערובת המופקת מצמח האננס, שמורחים פעם אחת על הפצע והוא מסיר את הרקמה הפגועה בלי לפגוע בבריאה. בדרך כלל הרקמה הפגועה מוסרת בניתוח והרדמה מלאה, וכאן מורחים את הג'ל במיטת החולה, וחוסכים זמן, משאבים ולחץ על חדרי ניתוח. 50 שנה לא פותחה תרופה בתחום, והמומחים אמרו שבגלל שלא מדובר במסלול המקובל לאישור תרופה, זה יהיה בלתי אפשרי. עכשיו אנחנו נמצאים בשלבים מתקדמים של אישור FDA (מינהל המזון והתרופות האמריקאי).
מכיוון שלתרופה יש תפקיד קריטי בניהול אירוע נפגעים המוני, ואחרי הניסיון הכואב במגדלי התאומים, כשטיפול ב-14 אלף פצועים סגר את הקיבולת הניתוחית של ניו יורק לשלושה חודשים, חתמנו עם הרשות הממשלתית BARDA על השקעה של יותר מ-100 מיליון דולר לפיתוח התרופה והצטיידות שלה במחסני החירום, עוד לפני קבלת אישור ה-FDA. מדובר ברשות שהוקמה על ידי הממשל לאחר פיגוע הענק במטרה לדאוג לכך שארה"ב תהיה ערוכה להתמודדות עם אירועים רבי נפגעים.
יעילות הנקסובריד הוכחה בשריפה שפרצה במועדון לילה בבוקרשט ב-2015, אז טיפלנו באמצעותה ב-40 מתוך 154 נפגעים. כרגע אנחנו מרוכזים בפיתוח וניסויים בתרופה בשם אצ'ארקס, שמיועדת לטיפול בפצעים כרוניים - זה שוק ענק.
אורנה: אשתי, דיאטנית קלינית בבית חולים מאיר ומטפלת בהפרעות אכילה בשלוותה. נפגשנו בחיל הים כשהייתה אלחוטנית, יש לנו שלושה ילדים.
פנאי: אני טס המון, וכשיש לי זמן אני רץ בפרדסים. אוהב לראות סרטים כשאני יכול.
תפיסת עתיד: אהיה במקום שבו אוכל לעשות דברים משמעותיים. מאמין גדול במשפט "אם חכמתו מרובה ממעשיו - אין חכמתו מתקיימת".