נאילה עואד

ההנהגה לא גינתה את הרצח

המאבק

"כפמיניסטיות ונשים פלסטיניות אזרחיות ישראל, אנחנו נאבקות נגד הדיכוי; אנחנו נשים בחברה פטריארכלית, נשים ממיעוט לאומי, הסובלות גם מדיכוי על רקע מגדרי. אנחנו יוצאות נגד הגזענות המפלה חוקית. חוק האזרחות, חוק הלאום, הרס בתים ועוד. תחת הגזרות הללו, נשים סובלות הרבה יותר ואין כלל מודעות לזה. אחד ההישגים שלנו היה מול 22 ראשי מועצות שאיתם חתמנו על ‘ברית שוויון’, שבה הם התחייבו לצרף נשים למוקדי קבלת ההחלטות".

הטריגר

"בכיתה ז’ רציתי להשתתף בהפגנה בסכנין, והמשפחה לא אפשרה לי לצאת. זה היה רגע מכונן, שבו הבנתי את החסמים שלי כילדה. כשהגעתי לאוניברסיטה כבר הייתי פעילה פוליטית.
"אין כלל אכיפה בכפרים והמשטרה לא מתערבת כדי לאפשר ביטחון לנשים. הדגש של הממשל הוא על הביטחון הלאומי ולא הביטחון שלנו כאזרחים, ובייחוד כנשים".

המהלך האפקטיבי

"במחאה נגד אלימות נגד נשים, ההתגייסות של ראשי המועצה בקרב החברה הערבית הייתה ההישג המשמעותי שלנו. זה היה הרגע הכי מרגש בחיי כפעילה. רגע היסטורי שחיכינו לו הרבה זמן. ובכל זאת, נשאלת השאלה, איך ‘מנצלים’ את המומנטום כדי לקדם את ההתגייסות הזו ולשנות את המצב. נשים עדיין נרצחות. מאז ההפגנה, אחוז הפונות לסיוע עלה, נשים שוברות את קשר השתיקה. זה שווה הכול".

נקודת המשבר

"ב–2010 ארגנו את ההפגנה הראשונה בנצרת נגד אלימות נשים. הגיעו כ–1,000 איש, כולל פעילי ציבור ומנהיגים שנאמו ויצאו נגד אלימות ורצח נשים. באותו ערב נרצחה בנצרת אישה שסבלה מאלימות. אותה הנהגה שיצאה בבוקר נגד אלימות, לא גינתה את האירוע, ואף ניסתה לגשר ולהרגיע את הרוחות מול משפחת הרוצח. זה קומם אותי. בין ההצהרות למעשה בפועל, היה פער עצום. אני תמיד אקום נגד כל מי שיגן על רוצחים. לא משנה מי ולמה".