אופיר והקרחון המתנפץ / צילום: פרטי
אחרי שלושה שבועות של גלות, בפעם הראשונה בחיי התחברתי לכמיהה לבית. ככה זה כשהתחתונים שלך מחליפים צבע אחרי כל לוונדרייה (מכבסה), כשאתה קם בלילה להשתין ומוצא את עצמך בכלל במטבח, כשכל מה שמטריד אותך הוא איפה יש קמביו (חלפני כספים) ולמה אין כאן מוצץ של MAM לרביעית שאיבדה כבר שניים. נדודים. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.
אלא שהיא ארוכה מדי, בטח אם לא ממלאים דלק ביציאה מהכפר. חבל רק שגילינו את זה 200 ק"מ מוויז'ה לה אנגוסטורה. כפר קטן על אגם ענק עם תחנת דלק בודדה שהייתה כמו אוטובוס בטבריה בשבת: כולם חיבקו אותה, חוץ ממני. בלי להעיף מבט זרקתי לגברת הראשונה שאני לא פראייר, ושוב התברר שסחבק דביל. בגובה 2,382 מטר, בלב האנדים בין ארגנטינה לצ'ילה - הסתובבנו והכנסתי ל"בלי גז" בניוטרל. מזל שהיו הרבה ירידות.
בבושת פנים חזרנו לאותה הקבנה שעזבנו בבוקר, מה שלא הפריע לבנות לריב שוב מי ישנה איפה. אם כבר צועניות, אז עד הסוף אמרתי לעצמי, וגירשתי אותן מהבית: "אתן לא מתביישות? לסבתא שלי לא היה בית כל השואה ואתן רבות מי תישן במיטה למעלה?!". האמת, הן לא התביישו, אבל הייתי מוכרח. אחרי הכול, דור שלישי בסך הכול וחייבים לשמור על הגחלת.
כל הלילה הגברת הראשונה ארזה, ריטואל של פעם בארבעה ימים בממוצע. נראה שהיא התאהבה בתפקיד. ככה זה כשמבצרך מעופף ברחבי פטגוניה. היעד הבא, העיירה אל קלפטה, היה במרחק פעוט של 1,409 ק"מ לכיוון דרום, ונשאר רק להתפלל לאלוהי האובר-ווייט. כמעט חודש לתוך המסע שלנו, והמוצ'ילות (תיקי הגב) נשארו משום מה באותו המשקל, למרות שכולם טוענים שמרזים בדרום אמריקה.
שוב התלבטנו ארוכות איזו מוצ'ילה לשים ראשונה על המסוע, כאשר השיקולים נלקחו היישר מתורת המשחקים של זוכה פרס נובל ישראל אומן. בסוף שמנו את הכי קלה. הסניורה מחברת התעופה חייכה ושילחה אותה לדרכה. אלא שאז התפתחה מלחמת פוקלנד השנייה: הרוכסנים של שלוש המזוודות הנותרות איימו לפלוש לשני הצדדים ועמם התפקעה גם הסבלנות שלי. זה היה בדיוק הזמן הנכון עבור השלישית להתחיל לבכות כי הראשונה עשתה לה אלימות, בעוד השנייה דורשת לנהל איתנו במיידי שיחה ביחידות כי נמאס לה להיות אחראית כל הזמן על הרביעית. תזמון תמיד היה הקטע החזק שלהן.
המשקל העודף עלה לנו סכום השקול למשהו כמו שני ימי טיול, והמראנו לעבר בית מספר 4. הוא היה בקצה העולם ימינה, לקרחון (המתנפץ) הכי ידידותי לתייר העצלן, והוא לא היה צריך להיות דבר מלבד בסיס יציאה לפלאי העולם שחיכו לנו בחוץ. אבל כשנכנסנו אליו, הוא הפך למאורע הטראומתי ביותר שחוו הילדות מימיהן: מדובר היה במסעדה שהפכה בהיי-סיזן למאורת לינה. והנה כך, במרכז הסלון עמד לו בגאון תנור האסדו, המקרר במטבח היה של קוקה קולה, ועל דלת השירותים נותר שלט המבשר, כי זהו המקום למשתינים בעמידה. גם קרש בדמות אסלה לא היה בנמצא והבנות לקחו את זה קשה.
לקראת שעת השינה, שוב החלה המריבה מי ישנה איפה, רק שהפעם הפוך גוטה, הפוך. אף אחת לא הסכימה להישאר בבית. הדור הרביעי הפנים סוף-סוף את השואה, חשבתי לעצמי, והלכתי לישון בסלון. בלילה חלמתי שכמו צועני אני מסתובב לי בעולם, והעולם כולו ביתי.
דברים שצריך לדעת:
פריטו מורנו. קרחון עצום (60 מטר גובה ו־4.5 ק"מ רוחב) ששוכן בין שרשרת הרים מושלגים על אגם ארגנטינה. מוכר בקרב טיילים כ"הקרחון המתנפץ", וזאת בשל העובדה שגושי קרח נופלים ממנו כמעט כל הזמן בקול תרועה רמה. מדובר באחד הקרחונים היחידים בעולם שאינו קטן בגלל ההתחממות הגלובלית, אלא אף גדל בשני מטרים כל יום.
אל קלפטה. עיירה שכוחת אל שנמצאת בחלקה הדרומי של פטגוניה. סביב הכביש היחיד המגיע ויוצא מן העיירה (רוטה 40 הידוע לשמצה) שוכנות מושבות גדולות של ארנבים שאוהבים מאוד להתאבד בריצה אל גלגלי המכוניות הדוהרות אל עבר הקרחון.
המדד השבועי:
אובר־ווייט. 65 שקל לקילו עודף. משקל מותר למזוודה בטיסות פנימיות. עד 15 ק"ג
הקנס ששילמנו. 800 שקל
טיסה ברילוצ'ה־אל קלפטה. 2,700 שקל לכולנו
מחיר ליטר דלק.3.2 שקל
לילה בבקתה באל קלפטה. 614 שקל!
מזג אוויר. 30 מעלות ביום, 8 בלילה
