אוה צרפתי / צילום: יוסי זמיר
הסיפור שיסופר פה היום הוא אחד הסיפורים המוזרים שנתקלנו בהם, והוא עובר דרך עולמם של החיים והמתים יחד. סיפור קפקאי כמעט שמתחיל באשת עסקים פרטית שזיהתה הזדמנות ורכשה לפני מספר שנים שטח בהר המנוחות בירושלים, לשם הקמת בית קברות פרטי; עובר דרך דרישה של עיריית ירושלים להוציא היתרי בנייה לכל אחד מהקברים ש"נבנו" בשטח בית הקברות; ומסתיים בחיובה של הבעלים בקנס בגובה של 5.5 מיליון שקל והרשעתה בבנייה בלתי חוקית. של קברים, נזכיר.
מה יהיה הפרק הבא בסיפור? את התשובה לכך יספק בקרוב בית המשפט העליון שידון בבקשתה של אשת העסקים לערער על הרשעתה. התשובה תעבור דרך הכרעת העליון בשאלה עקרונית שתשפיע על כ-120 בתי קברות פרטיים הקיימים ברחבי ישראל: האם באמת נדרש היתר בנייה לקבר? ואם כן, מדוע חברת קדישא לא נדרשת להמציא היתר כזה בבתי הקברות שהיא מנהלת?
הסיפור עוסק בבית הקברות "הר המנוחות", בית הקברות היהודי המרכזי בירושלים, הממוקם על גבעת הר המנוחות, גבעת שאול המתנשאת לגובה 750 מטר, בצדה המערבי של הבירה. "כוכבי" הפרשה הראשיים הם אוה צרפתי, אשת עסקים שזיהתה הזדמנות עסקית ורכשה קרקע פרטית בהר המנוחות, ועיריית ירושלים שזיהתה את צרפתי כעבריינית-בניית-קברים.
הצדדים מנהלים מזה חמש שנים מאבק משפטי קשה, שהשאלות העולות בו אינן מהשגרתיות המגיעות לבית המשפט, ובהן השאלה המרכזית: האם נדרש היתר בנייה לקבר; ואם כן, מדוע הוחלט לדרוש היתר בנייה כזה רק מבעלת בית קברות פרטי הפועל על שטח של 2 דונם בלבד, ולא מבעלי שאר בתי הקברות בבירה, החולשים על שטח של 360 דונם.
ללא היתר
ראשיתה של הפרשה במאי 2011, אז שמעה צרפתי על חטיבת קרקע פרטית בת כ-2 דונם המוצעת למכירה בהר המנוחות בירושלים - והסתערה על העסקה. היא רכשה את השטח תמורת כ-2 מיליון דולר, וציפתה להרוויח הרבה הרבה יותר ממכירת כ-800 קברי שדה פרטיים בשטח. אך חלומות לחוד ומציאות לחוד.
במארס 2014, זמן קצר לאחר שהחל בית הקברות הפרטי בבעלות צרפתי לפעול, הגישה עיריית ירושלים נגד אשת העסקים וחברה בבעלותה כתב אישום המייחס להן ביצוע עבודות בלא היתר מהוועדה המקומית לתכנון ולבנייה למרחב תכנון מקומי ירושלים, למרות שביצוען טעון היתר. בנוסף מואשמות צרפתי והחברה בכך שלא קיימו את הוראותיו של צו הפסקת עבודות שיפוטי שהורה על הפסקת עבודות של הנחת תבניות של קברים ללא היתר בשטח שבבעלותן. עוד לפי האישום, בתבניות הקברים שנבנו ללא היתר הוקמו 26 מצבות, ולכן מדובר בהמשך ביצוע קבורת גופות בתבניות הקבורה ובהפרת צו הפסקת העבודה על-ידי צרפתי.
באישום יוחסו לצרפתי ביצוע "עבודות" בנייה, בשנים 2012-2015, שעיקרן יישור שטח המיועד לבית קברות, הצבת 216 קברים מבטון ללא היתר, כשחלקן מולאו לחלוטין בבטון וחלקן באדמה ובבניית קונסטרוקציית בטון מאחדת.
עוד נטען כי בשטח נבנה קיר עם ציפוי אבן באורך של כ-40 מטר ובגובה של כ-1.80 מטר, יצקו רצפה מבטון ודיפון מאגרגטים בשטח של כ-462 מ"ר, בנו קיר עם ציפוי אבן באורך של כ-54 מטר וגובה של כ-3 מטר וסללו כביש גישה מאספלט ודיפון מאגרגטים בשטח של כ-140 מ"ר.
בכתב האישום הודגש כי מדובר במקום שהינו הר המנוחות הגדול והמרכזי ביותר בירושלים, אשר כל פעולה בשטחו, בייחוד קבורה ללא היתר, עלולה להסב נזק חמור ובלתי הפיך לשטח בית הקברות, שאין חולק על חשיבותו העירונית, הלאומית והדתית. בנוסף צוין כי בתחילת העבודות נמצאו 20 תבניות בטון שהונחו בשטח ללא היתר, כאשר בחלוף כשנה אחת בלבד, כמות הקברים הוכפלה פי 10 והגיעה ל- 216 תבניות בטון, שחלקן מלאות בבטון מלמעלה, ויש חשש כי נטמנו בהן גופות.
קבורת שדה?
צרפתי - באמצעות עו"ד ניר יסלוביץ - נלחמה באישום וטענה כי יש לבטלו משום שהוא מהווה אכיפה בררנית כלפיה (הגנה מן הצדק). זאת, מאחר שלא הוגשו אישומים דומים נגד בתי קברות אחרים בירושלים, וכן לא נדרש מהם היתר בנייה. עוד היא טענה כי היא לא ביצעה עבירת בנייה וכי העבודות שבוצעו הן בגדר "קבורת שדה", שאינה טעונה היתר בנייה כלל.
בית המשפט לעניינים מקומיים דחה את טענתה של צרפתי וקבע כי אין מדובר באכיפה בררנית. לדבריו, נפתחו תיקים נוספים נגד נאשמים אחרים בגין בנייה בהר המנוחות. בסופו של ההליך הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים את צרפתי בשני האישומים שיוחסו לה בכתב האישום, בעבירות של ביצוע עבודות בנייה ללא היתר והפרת צו שיפוטי.
בהכרעת הדין נקבע כי יש צורך בהיתר בנייה עבור הקברים בחלקה של צרפתי, וכן קבע כי אין מדובר ב"קבורת שדה", הנעשית ללא שינוי פני הקרקע ואינה מחייבת קבלת היתר. עוד נדחתה טענת צרפתי, שלפיה היא נסחטה והתבקשה לשלם שוחד כדי להמשיך להפעיל את בית הקברות שלה, מאחר שהיא לא הצליחה להוכיח אותה.
בעקבות ההרשעה, הוטל על החברה בבעלות צרפתי קנס בסך 3.6 מיליון שקל, ועל צרפתי קנס נוסף בסך 1.6 מיליון שקל. עוד נקבע כי על כל יום שלא קוים צו הפסקת העבודות תיאלץ החברה לשלם קנס בסך 500 שקל, והואיל ודובר על 449 ימים - בסך-הכול היא חויבה ב-224.5 אלף שקל. על צרפתי הושת קנס של 300 שקל לכל יום הפרה - ובסך-הכול 134.7 אלף שקל.
שינוי מפלסי
צרפתי ערערה על הרשעתה ועל גזר הדין למחוזי בירושלים, אך גם שם לא מצאה מזור. השופטת חגית מאק-קלמנוביץ קיבלה את כל קביעותיו של בית המשפט לעניינים מקומיים, ובהן הקביעה כי צרפתי טענה שלוש טענות העומדות בסתירה זו לזו: האחת, טענה שאין מדובר בעבודות בנייה; השנייה, טענה שמדובר ב"קבורת שדה" שאין לגביה צורך בהיתר בנייה; והשלישית, טענה שהעבודות פטורות מהיתר לפי התקנות.
השופטת ציינה כי "בסופו של יום קבע בית המשפט לעניינים מקומיים כי צרפתי והחברה בבעלותה הכשירו את השטח בטרם ביצוע העבודות, מילאו את החלקות באדמה, הגביהו את הקרקע בשתי החלקות. עוד קבע כי מדובר בעבודות שאינן לשם 'קבורת שדה' בלבד, וכי הן טעונות היתר, לכל הפחות באשר לקירות התמך.
בנוסף נקבע כי צרפתי והחברה ביצעו עבודות ששינו את פני הקרקע וכי קיים שינוי מפלסי בין הקרקע המקורית לבין שתי החלקות לאחר ביצוע עבודתן. על כך כתבה השופטת כי מבלי להידרש לשאלות שונות הנוגעות להגדרת המונח "קבורת שדה", נראה כי העבודות שבוצעו בשטח בית הקברות הפרטי - הכוללות הכשרת השטח, מילוי והגבהה של חלקות, שינוי מפלסים, קירות תמך וכיוצ"ב - חורגות מגדר קבורת שדה.
מעבר לכך הוסיפה השופטת כי לא שוכנעה גם מטענת צרפתי, שלפיה קבורת שדה פטורה מקבלת היתר בנייה. "הדיון בקבורה במסגרת חוק שירותי הדת, והגדרת המונח בחוק זה אינם נוגעים כלל לענייני תכנון ובנייה, ונראה כי מדובר בעירוב מין בשאינו מינו", כתבה.
באשר לטענת צרפתי כי אף אחד מבעלי בתי הקברות האחרים באזור לא נדרש להמציא היתר בנייה ולא הועמד לדין על עבירות בנייה, ולכן יש לבטל את האישום נגדה, קבעה השופטת כי אין בכך כדי להצדיק סעד קיצוני של ביטול כתב אישום. עם זאת, ציינה השופטת כי "קיימת אי-נוחות מסוימת מהמצב שבו נושאות צרפתי והחברה שבבעלותה באחריות פלילית ובעונש משמעותי בגין מעשים שאינם נחשבים כלל לעבירות בחלקות סמוכות".
ומה עם קדישא?
וכך הגיע הסיפור המוזר לעליון, במסגרת בקשה שהגישה צרפתי לאפשר לה לערער על הרשעתה ועל גזר הדין שהוטל עליה. בבקשת הערעור נטען כי כי המקרה "הינו מקרי ייחודי, ראשוני בבחינת תקדים, לא רק בירושלים, אלא בכל מדינת ישראל", מקרה שבו דורשת עירייה היתר בנייה מצרפתי ומהחברה בבעלותה המשמשות כבעלים של בית קברות, כאשר הייעוד של הקרקע בבעלותן הוא לבית עלמין.
צרפתי שבה וטוענת בבקשת הערעור כי מעולם לא נדרש היתר בנייה לצורך ביצוע עבודות תשתית/קבורת שדה בפועל, וזאת בכל שטחי מדינת ישראל המיועדים לבית עלמין; וכי עסקינן במקרה שבו עיריית ירושלים, החליטה לאכוף את הדין רק כלפי הנעשה בחלקות של צרפתי, בעוד השטח שלהן בהר המנוחות, הינו 2 דונם מתוך כ-360 דונם.
בבקשת הערעור נטען כי בתיק עולות שאלות עקרוניות החורגות מעניינם של הצדדים, ובהם השאלה האם בנייה של בית עלמין, מצריכה קבלת היתר בנייה? מה היא קבורת שדה? והאם קבורה שדה מצריכה היתר בנייה לצורך ביצוע קבורה? ועוד. צרפתי מציינת כי בחוק התכנון והבנייה אין כל הגדרה לקבורת שדה שאינה משנה את פני השטח שבו היא מבוצעת, והנושא טרם נדון ונבחן בבית המשפט.
עוד נטען בבקשה כי היא "חושפת בפנינו מצב אבסורדי, שלפיו מעולם לא נדרש לחברה קדישא לקבל היתר בנייה לצורך הקמת בתי העלמין בכל רחבי הארץ... אי לכך, ישאל השואל, כיצד הוגש נגד צרפתי והחברה שבבעלותה כתב אישום בגין עבודות בנייה של קברים ללא היתר, בעוד חברה קדישא הקימה בכל רחבי הארץ בתי עלמין, מבלי שנתקבל בידיה היתר בנייה".
לטענת צרפתי, ערעורה נוגע לכל מי שמשמש כבעלים פרטי של חלקות קרקע המיועדות לשימוש של בית עלמין. לדבריה זכויותיהם עשויות להיות מופלות מעתה ואילך, כפועל יוצא מהרשעתה ומגזר דינה, אל מול חברה קדישא, שהלכה למעשה מעולם לא נדרשה לקבל היתר לבניית בית עלמין.
שאלה עקרונית נוספת שבה מתבקש העליון להכריע בתיק היא אם יש להתיר לעיריית ירושלים - כל אימת שתחפוץ - לאכוף חוק בניגוד למנהגה הקודם שלא לאכפו; או שיש לחייבה לפרסם ברבים, קודם לשינוי במדיניותה, הודעה בדבר תחילתה הצפויה של האכיפה?
ניצול מרבי
על בקשה זו הגישה לאחרונה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בירושלים תגובה נחרצת, שממנה עולה כי יש לחתום את הגולל על הסיפור הזה, ולקבור סופית את טענותיה של צרפתי שנדחו פעם אחר בערכאות המשפטיות. באמצעות המחלקה להנחיית תובעים מוסמכי היועמ"ש טוענת הוועדה כי אין להתיר ערעור בפרשה בערכאה שלישית. שאת, מאחר שהפרשה אינה מעוררת סוגיה בעלת חשיבות ציבורית, חוקתית או משפטית החורגת מהמקרה הפרטי, וכל טענותיה של צרפתי נדחו כבר בעשרות הליכים משפטיים שהתקיימו בתיק.
בתגובה צוין כי ב-2008 אושרה תוכנית מתאר שנועדה להרחיב משמעותית את בית העלמין גבעת שאול לכיוון דרום, במטרה לתת פתרון למצוקת שטח הקבורה בירושלים ולניצול מרבי של הקרקעות. לדברי הוועדה, בין היתר, קובעת התוכנית מינימום לקבורה לדונם של 600 קברים, הניתן ליישום באמצעות קבורה בקומות או מכפלות (קבורה רוויה), בעוד שבקבורה במפלס אחד, כשפתח הקבר למעלה (קבורת שדה) - לא מתאפשר לקבור יותר מ-250 נקברים לדונם. לטענת הוועדה, צרפתי והחברה החלו בקבורת נפטרים בקבורת שדה באופן שמסכל את התכנון. ועל זה נאמר "בקבר ננוח".
בית המשפט העליון יצטרך קודם להכריע אם לדון בכלל בטענותיה של צרפתי, ואם יענה על שאלה זו בחיוב - אולי נקבל תשובה סופית לשאלה, מתי נדרש היתר בנייה לקבר. ובינתיים, צרפתי מקבלת פניות רבות מגורמים שונים המעוניינים לרכוש ממנה את הקרקע. בשלל אימיילים ופניות המגיעות אליה באופן שוטף, ובלתי פוסק, מבקשים המציעים - ובהם חברת קדישא וגורמים אחרים שלכאורה קשורים אליה או לעיריית ירושלים - לרכוש ממנה את אותה החלקה שסיבכה אותה בפלילים. באופן "תמוה", כולם רוצים לקנות ממנה את "הצרה" הזאת.
עו"ד ניר יסלוביץ, המייצג את אוה צרפתי, מסר בתגובה: "חשוב להבין שלא מדובר בקרקע אקראית שבה מנסה מרשתי לקבור מנוחים, גם לא מדובר בקבורה שאינה על-פי ההלכה (למרשתי הכשר רבני להטמנת הנפטרים), להיפך מרשתי פועלת על-פי דין, על גבי קרקע שזה ייעודה על-פי דין (בית העלמין הר המנוחות בירושלים) והנה מסתבר שעיריית ירושלים החליטה להפעיל סנקציה הזויה תוך התעלמות גסה מכל החלקות הסמוכות לשלה. לא יעלה על הדעת ניסיון סיכול ממוקד שכזה".
מהוועדה לתכנון ובנייה ירושלים נמסר באמצעות המחלקה להנחיית תובעים מוסמכי היועמ"ש: "לאור הצורך החיוני באכיפה בתחום הקבורה, על הרשויות להקפיד על תכנון מושכל של בתי העלמין ולקיים אכיפה שתבטיח שהתכנון ימומש לרווחת הציבור. לאור זאת העבירות שביצעו צרפתי והחברה שלה חייבו נקיטת הליכים והובילו להרשעתן. בקשת רשות הערעור לא מעלה שאלה המצדיקה דיון בערכאה נוספת, ואף בחינת הטענות לגופן מובילה למסקנה שדינן להידחות".
120 בתי עלמין פרטיים בישראל: מצוקת המקום והרצון בטקס לא מסורתי הולידו פתרונות יצירתיים
בעבר היה נהוג להקצות לבתי עלמין מקומות בשולי הערים עם נוף יפה, כגון הר הזיתים בירושלים או במדרון הצופה לכנרת בעיר טבריה. אולם, בשנים האחרונות המציאות משתנה. כמות המתים הולכת וגדלה, הערים מתרחבות ומתפשטות והלחץ על הקרקע רב.
כדי לפתור את היעדר המקום ובעיית הצפיפות, עולים יותר ויותר פתרונות יצירתיים ומרתקים. את בתי העלמין המקומיים מחליפים בתי עלמין אזוריים, את מקומה של "קבורת השדה" תופסת קבורה במבנים גבוהים, ואף נוספים דיירים חדשים לקברים הקיימים.
גם בתי העלמין הפרטיים בישראל נולדו באטמוספירה הזאת, כאשר מטרתם המרכזית היא לענות על הצורך של ישראלים שאינם יכולים או אינם רוצים להשתמש בשירותי הקבורה שמציע משרד הדתות בארץ, בין אם הם אינם יהודים ולכן לא יכולים להיקבר בבתי הקברות הציבוריים ובין אם השקפת עולמם שוללת את טקס הקבורה המסורתי.
בישראל כ-120 בתי עלמין פרטיים, שמרביתם מנוהלים על-ידי יישובים או קיבוצים שהורשו לכך או
על-ידי תאגידי קבורה מיוחדים. חלקם אף מצויים בידי עמותות חרדיות שונות.