סטודנטים מסיימים תואר / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קריאייטיב
לא נעים לומר, אבל בפועל הדבר העיקרי שאחראי לאיכות ההשכלה שלנו הוא כמו תמיד הכסף. מעליב, אבל זו המציאות. כלכלה והשכלה שזורות ביחד, וכבר אמרו חז"ל: אם יש קמח, יש תורה.
חברה חזקה זו חברה משכילה, וחברה משכילה זו חברה משקיעה. בדגש על כסף ומשאבים שמאוד: סדרי עדיפויות. הלחם נועד להעשיר ולחזק את האדם כדי שיוכל לעסוק בהשכלה ודברים גבוהים, ולא להפך. נכון, החכמה גם תורמת לפיתוח הכלכלה, אבל זו לא הסיבה העיקרית. לפחות לא בעיני עם הספר שידע להעריך את הספר כמטרה וכאידיאל (ועל הדרך להמציא לנו כמה פטנטים, אבל למי אכפת)
העם היהודי לא מאכזב, וכיום מדינת ישראל ממוצבת במקום גבוה מאוד ביחס למדינות ה-OECD. ההוצאה הכללית בישראל על חינוך, ממקורות ציבוריים, פרטיים, ובינלאומיים היא 6% מהתמ"ג, מקום שביעי ומכובד כאשר גם המתחרים לא עולים עלינו בהרבה. אגב, כשמנכים את החינוך האקדמי, ההוצאה בישראל היא כמעט הכי גבוהה, בערך 4.5%.
חוק חינוך חובה שנחקק ב-1949 הוא אחד החוקים הראשונים שנחקקו בישראל, ומן היקרים שבהם. הוא נחקק בעיתוי בעייתי מאוד, בלשון המעטה. המשק נכנס לתקופת צנע, והמדינה הזעירה טרם סיימה את המאבק הצבאי על עצמאותה. שר החינוך הראשון, לימים נשיא המדינה זלמן שז"ר, נאם בכנסת נאום נרגש במטרה לקבל את תמיכת חברי הבית בחוק הטרי והנועז.
נאומו זכה לתהודה רבה, ואף הודפס על גבי שטר ה-200 שקל שנשא את דיוקנו. בין היתר אמר: "האומה שידעה את החוק של "ושננתם לבניך" עוד מראשית עלייתה על הבמה ההיסטורית, ואומה זו הן ידעה גם בשנות האפלה שלה לשמור על נכס זה של לימוד חובה לכל ילדיה". שז"ר רמז לקהילות היהודיות בגולה שסבלו אפליה חמורה, אך התנהלו כמדינה בתוך מדינה באופן מעורר התפעלות ואפשרו חינוך חינם לכל ילד. "ואף בחשכת פזוריה ובכל קהילותיה ידעה להטיל על כל קהילה מלמדי תינוקות על חשבון יושביה," המשיך "עשיר ורש, בין עקר ובין מרובה ילדים... כולם יחד צריכים לשאת בעול לימוד התורה".
אותו עבר מפואר עליו התפייט בערגה שז"ר כלל לפחות ארבעה חוקים שכללו יחד כ-17% מהתוצר הלאומי אשר הושקעו בהשכלה, ולא רק של הצעירים.
נתחיל מהסוף. העם היהודי העריץ את לומדי התורה, אבל הזכות לרכוש ידע הייתה קיימת לכל אזרח, מפועל כפיים ועד למלך.
כדי שכל אדם יוכל ללמוד, גם זה שעסוק מבוקר ועד ערב בשדה, יש צורך ליצור מערכת שמותאמת גם לעובד הכפיים. קחו את הראשונה: מס בן תשעה אחוזים, להלן "מעשר שני" והוא מגיע אל החקלאי עצמו, אך בתנאי אחד: עליו לאכול את כל הכמות העצומה הזו בירושלים. ירושלים של אז היוותה את המרכז התרבותי, הדתי והאינטלקטואלי של העם ומי שהסתובבו ברחובותיה היו הסנהדרין, שופטי עליון אינטלקטואלים ובעלי ידע מקיף. ה"מעשר שני" המוביל את החקלאי לנופש ארוך ירושלים עם פנסיון מלא, עד שיסיים לאכול עשירית מן היבול שנתי שלו, לצד התחככות עם אנשי רוח והרצאות מבוקר ועד ערב.
וכאן מגיע השלב השני. כדי שתהיה השכלה בעם יש צורך באנשי רוח שמקדישים את כל חייהם ללימוד. אצולה אינטלקטואלית שלומדת ומלמדת את העם. "סגל-על" של כל העם. התפקיד הזה הוטל על שבט לוי. כ-8% מהעם (אחד מתוך שנים עשר השבטים) שהקדישו את חייהם ללימוד והיוו את האצולה האינטלקטואלית. הם לא הוכרחו לעבוד לפרנסתם, תפקידם היה ללמוד בתורה, לחקור, לפתח אותה, וללמד את העם.
מישהו צריך להחזיק כלכלית את המעמד הלומד, בפרט כשנזכרים שאותה אליטה אינטלקטואלית הייתה שכבה נמוכה מאוד מבחינה חומרית. בעת חלוקת הקרקעות הראשונה הם אפילו לא קיבלו חלקת שדה לעבד אותה. במקום תקציב מוסדר להשכלה גבוהה היה מס נוסף, "מעשר ראשון" עשרה אחוז מן היבול של כל אדם שהיווה את המשענת הכלכלית עבור פרופסורה זו. יש בכך גם מן הצדק החלוקתי, שכן אותם חקלאים קיבלו גם את שטחי הקרקע שהיו מיועדים לשבט לוי.
ושימו לב לנקודה חשובה, ללוויים לא הייתה מערכת אכיפה ובוודאי שלא הוצאה לפועל. חקלאי היה יכול לספר שהוא כבר "תרם בעבודה" את המעשרות לאדם אחר משבט לוי ולהתחמק בקלות מהחוב. כך יצא שכל בן משבט לוי היה צריך להוכיח את עצמו בתפקידו כמורה-העם כדי שיהיה מי שידאג לו, יחשוב עליו ויעניק לו את המעשרות מהשדה שלו. הדפוס הזה עשוי למנוע סיאוב ושחיתות מערכת, והוא גם מייתר מערכת יקרה של גבייה.
אגב, כאן אנחנו רואים לראשונה את השבירה במונח "סוציואקונומי", מבחינת ה"סוציו" הלוויים היו בקדמת הבמה, אבל מבחינת ה"אקונומי" הם נמצאים אי שם בתחתית החברה. לו רק ניזכר במה שקרה לסיאוב של הכנסייה בימי הביניים. שהכמרים החזיקו בקרקעות רבות, והשחיתות פשתה. היהדות ביקשה מלכתחילה למנוע מצב כזה ולכן ללוויים ולכהנים לא חולקו כלל קרקעות, מלבד קורת גג בסיסית.
חשוב שיהיו לויים - מעמד משכיל שיהווה עתודה אינטלקטואלית עבור העם, אולם חשוב עוד יותר שההשכלה הזו תגיע לכל אדם בעם. ולכן בנוסף ל"מעשר שני" שנתן הזדמנות חד שנתית ללמוד במחיצת אנשי הידע, חשוב שתהיינה הזדמנויות תדירות יותר. ולכן אחת לשבוע המשק כולו עוצר ושובת למשך 24 שעות. נכון, יש לשמירת השבת גם היבט סוציאלי וכמובן משפחתי, אבל לא פחות חשוב מכך: אינטלקטואלי. שבת היא ההזדמנות של האדם הקטן להשאיר בצד את עמל היומיום ולשקוע בחיי רוח, להרוות את התשוקה להשכלה ולהתחבר לאינטלקט. גם לעבד וגם לאדם הנמוך ביותר מוענקת המתנה הזו ששמה שבת, זמן שבו הוא יכול להשתחרר מאילוצי ההישרדות ולהגשים את עצמו והווייתו במה שמעניין אותו.
והדבר הרביעי הוא כמובן קרן השתלמות. מזכיר במעט את המודל הנוכחי בו מעניקים לשכירים שנה שבה הם יוכלו ללמוד ולהעשיר את השכלתם. שש שנים עובדים, והשנה השביעית מוקדשת להשתלמות, לימוד והשכלה.
כאמור, המשק העתיק התבסס על חקלאות. אחד הצווים מרחיקי הלכת היא אותה שנת שמיטה (לה יש גם השלכות על שוק האשראי, ועל זה כתבנו בטור נפרד) בשנת השמיטה חל איסור לעבד את הקרקעות, וכך מוצא החקלאי זמן לעצמו ולמשפחתו. שנה המוקדשת להשתלמות ולימוד אינטנסיבי, לא רק שעה ביום ולא רק יום בשבוע.
ועוד מילה לסיום על השמיטה, באותה השנה כל היבול הצומח בקרקעות הינו הפקר, והוא מחולק בצורה שוויונית לעשירים בעלי הקרקעות כמו לקבצנים ועניים. כך יוצא שכמעט 13% מהתוצר מתחלק בין כל שכבות האוכלוסייה בצדק חברתי מלא.
הכותב הוא פובליציסט חרדי