המנהיגים של היום הם ילדי שמנת מפונקים, לא כמו פוטין

מאז שלמדתי שבני גנץ ואני הלכנו לאותה ישיבה תיכונית, אור עציון, ואנחנו אוהדים את אותה קבוצת כדורגל, הפועל פתח תקווה, אני מודאג מעתיד המדינה. מודאג מאוד. אם תשאלו אותי, גם אתם צריכים להיות מודאגים. ישראל עוד לא מוכנה למנהיג שיש לו משהו במשותף איתי, וגם אם זה נראה כרגע כמו קווי דמיון רופפים ביותר, אם לא צירוף מקרים חסר משמעות, הרי שמדובר במדרון חלקלק.

אדם הוא פאזל של הרבה פחות חתיכות ממה שהוא חושב. זה כמו נסיעה באוטובוס. ככל שמישהו נוסע איתך יותר תחנות, גדל הסיכוי שאתם נוסעים לאותו מקום. הסכנה כמו שאני רואה אותה היא שעוד ועוד פוליטיקאים יאמצו לעצמם יותר ויותר מהמרכיבים הביוגרפיים שלי (אפשר לחשוב, כן?) עד שבתהליך אבולוציוני מואץ, יושלם הפאזל ובראש המדינה יעמוד אדם שהוא כמעט לגמרי כמוני - ואז באמת נהיה בצרות צרורות. אני לא אומר לכם מה להצביע כמובן, אבל קחו את זה בחשבון.

האמת שלא כל-כך אכפת לי מתחנות חייו של גנץ, או מזיכרונות הילדות של פוליטיקאים אחרים, אני לא פסיכולוגיסט גדול. אבל קריאה כאוטית וסוערת ב"הצאר החדש", ביוגרפיה של ולדימיר פוטין מאת סטיבן לי מאיירס (הוצאת עם עובד, תרגמה כרמית גיא) תפסה אותי חזק וכמו הכריחה אותי להשוות חוויות ילדות וחיים של מנהיגים מהארץ ומהעולם.

אז עכשיו אני מודאג.

 איור: תמיר שפר

ב.

זו באמת קריאה כאוטית וסוערת שכמותה לא הייתה לי מזמן. זו לא ביקורת ספרים, אני לא יכול לומר אם זו הביוגרפיה הכי מקיפה שנכתבה על פוטין (למרות שהכותב, לשעבר ראש המערכת של הניו יורק טיימס במוסקבה, הוא איש רציני וכותב מעולה). זו אפילו לא המלצה במובן המקובל, וזו בטח גם לא סקירה גיאופוליטית. קטונתי. בשביל זה יש לנו ב־G את יואב קרני החכם והבהיר.

בשבילי, זו קריאה כאוטית וסוערת במובן הכי מיידי וחווייתי: אני קורא כמה עמודים ופשוט נופל, מה נופל, צולל בלי שליטה אל תוך שינה עמוקה וטרופה בו בזמן. שינה חטופה במובן המילולי - נפשי נחטפת ואני חולם חלומות עזים שהולכים ומשתנים ככל שאני מתקדם בספר ובמסלול חייו של פוטין. בחלק הראשון של הספר אני חווה, יחד עם הוריו של פוטין, את מוראות מלחמת העולם השנייה ואת המצור על לנינגרד. קור, רעב, פחד ומוות בכל מקום, אנשים שהחיים חישלו לגוש של אבן. "...נפשו הכנועה של הרוסי הפשוט - מותשת כולה מעמל ויגון והעוול המתמיד", כמו שמצוטט דוסטויבסקי מתוך "האחים קרמזוב" במוטו של הספר (בתרגומה האלמותי של נילי מירסקי). אני חולם שאני מדשדש בשלג ברחובות עיר שלא הייתי בה בחיי ויש לי חורים בנעליים, על גרביים אין מה לדבר.

עם וולודיה הקטן אני גדל לתוך מחסור נוראי, צפיפות ועוני בעולם שהתמוטט. אנחנו מתרוצצים אחרי חולדות בחדר המדרגות המצחין מזיעה ומכרוב מבושל של הבניין בסמטת בסקוב 12. בקומה החמישית אנחנו מתגוררים שלוש משפחות בחדר בלי מים זורמים, ואיכשהו, הבדידות גדולה יותר מהצפיפות. מהשיכורים האלימים שמתגוררים בחצר אנחנו מקבלים הרבה יותר מכות ממה שאנחנו נותנים. כולם מלשינים על כולם והוצאות להורג הן עניין שבשגרה. החיים הם מרדף וכל הזמן תופסים אותך. אין אהבה בעולם שלנו, אין אפילו חיוך.

אני מתעורר בבהלה ואימה, מעיף מעליי את הספר. קר לי. הלב שלי קופא. אני מרגיש אותו הולך ומתאבן ככל שוולודיה ואני מתקדמים בחיים ובעמודים. אני צריך הפסקה. בחיים לא קראתי ספר כל-כך לאט.

 עטיפת הספר "הצאר החדש", הוצאת עם עובד

ג.

אני עושה כוס תה וקורא על החיים של מנהיגים אחרים, בישראל ובעולם. טראמפ, מרקל, מקרון, ארדואן, טרודו, נתניהו, וגם גנץ ולפיד ובנט וכל אלה. טעות. לא שלא ידעתי את זה קודם, אבל הפעם אני מקבל את זה כמו פינה של ארונית על הבוהן הקטנה של הרגל. בהכללה, מדובר בחבורה של ילדי שמנת, נסיכות ונסיכים שכמעט ולא ידעו קושי או מכשול בחייהם. יש כמה שקיבלו רמזים. אבי גבאי גדל עם 12 נפשות בצריף אזבסט בגודל 90 מ"ר לפני ששלף את עצמו להצלחה, וארדואן - לא משווה - גדל בשכונת עוני ומכר כילד לימונדה וחטיפים ברחוב, אבל בגדול, העולם מונהג על-ידי מפונקים.

זה לא שהאנשים לעיל לא ידעו בחייהם תחושות צער, מכאוב, אובדן ומצוקה - כולנו בני אדם וכולנו סובלים. לכולנו נשבר הלב וכאבה השן. כולנו הפסדנו, איבדנו, נפלנו, בכינו ורצינו למות. כולנו שאפנו ונלחמנו וניצחנו. כולנו השתפשפנו על האספלט הלוהט של הזמן. כולם חיים את החיים, זה ברור, אבל פה מדובר על רמות אחרות לגמרי של לחימה ושפשוף.

היחיד שמתקרב - וזה רמז מפחיד לבאות - הוא שִי ג’ינפינג שליט סין. גם הוא נולד וגדל בדיקטטורה אכזרית. אביו סולק מהמפלגה, אחותו נרצחה, אמו הוכרזה כאויבת המהפכה, בית המשפחה נשדד. לימודיו של שי ג’ינפינג נפסקו לטובת תוכנית של מאו שמטרתה "למגר את המחשבה הבורגנית בקרב הצעירים". הוא נמלט, נעצר, נשלח למחנה עבודה. ראה דברים, בקיצור.

ד.

אני חוזר לספר. פוטין נחלץ מהרעב ומהעוני, עדיין פרא אדם, אבל פחות. הוא מתקדם בשורות הקג"ב ויחד אנחנו עוברים אל הדארק סייד. החלומות שלי מתמלאים בבגידות והלשנות, תככים ומזימות. אני מרגל אחרי חבריי ואשתי, הילדים שלי מרגלים אחריי, השכנים אחד אחרי השני, כולם סוכנים סמויים וכפולים בשירות של פרנויה גחמנית, יד לפה ועיניים בגב, יש אוזניים בכותל. אין לי חברים, אני פוסע במסדרונות אפלים ואינסופיים. מסדרון עם חולדות או מסדרונות השלטון, הכול אותו דבר. העיקר להמשיך הלאה.

קראתי באתר "הידען" על קבוצת מחקר בינלאומית (בהשתתפות חוקרים מהפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת ת"א בהובלת ד"ר יסמין מרוז) שמפתחת רובוט שמתקדם בשטח בצורה שונה מרוב הרובוטים. הם נעים בעזרת גלגלים או רגליים - זה טוב לתנועה על משטח חלק, אבל נכנע למכשולים בקלות. הקבוצה מציעה גישה חדשה: רובוט שמחקה את תנועת הגדילה של צמחים מטפסים, כמו הגפן והקיסוס. תנועה איטית יותר, אבל כזו שיכולה להתגבר על כל שטח וכל מכשול. צמח קשוח, סבלן, שאפתן ועקבי. בדיוק כמו אתם יודעים מי. המנהיגים שלנו, ולא רק שלנו, הם יותר כמו צמחי תבלין בעציץ פלסטיק קטן וחד פעמי.

ה.

צלצול טלפון מעיר אותי בקפיצה. אני על הספה, לא במרתפי השטאזי. אני לא עונה, לך תדע מי מקשיב. אי אפשר להאמין לאף אחד. וקר. כל הזמן קר. אתה יכול לראות את הקיפאון מתפשט בלב שלי, כמו משהו מהמיתולוגיה. כמו קרחונים שנמסים, אבל הפוך. אני מרגיש את המבט הקפוא של עיני התכלת של פוטין על הגב שלי בכל מקום. כולם נראים לי חלשים מדי, פגיעים מדי, חסרי סיכוי. הוא ממשיך להתקדם בחיים ואני תוקע גפרורים בעיניים, רק לא להירדם, רק לא לחלום.

לא תמיד אני מצליח. אולי זה הרבע הרוסי שלי שרוצה להשתלט עליי כמו שפוטין רוצה להשתלט על העולם. החלומות תופסים כיוון אחר. אנחנו נשאבים אל הכוח, מפתחים תיאבון, שולחים זרועות כצמח שמטפס לכל הכיוונים. מתחילים לקחת אותנו ברצינות. הכוח פועם כמו הטבעת בשר הטבעות שחזקה מהאצבע העונדת אותה. בא לי לעשות מה שאני רוצה ואף אחד מחבורת הליצנים לא יוכל לעצור אותנו. אני עוצם עיניים, מוריד חולצה וטובל בנהר קפוא תוך שאני לועס תנין שרוכב על דב. לאן זה הולך? אני רק באמצע הספר. אל תגלו לי את הסוף!