מירב שירום / צילום: כפיר זיו
עד אותו ערב שבו התקשרה חברה מבית הספר וסיפרה לה, בקול רועד, את מה שעמד להשפיע על חייה, מירב שירום, תלמידת כיתה ג' משכונת היוקרה נווה עוז בפתח תקווה, הייתה סלב מקומית, מלאת ביטחון עצמי ושמחת חיים. היא הייתה רקדנית מחוננת שרקדה מגיל שש באופן מקצועי והופיעה בקלטת הילדים של אריק איינשטיין ובתוכניות הטלוויזיה של מיכל ינאי. "מחר", אמרה לה הילדה בשיחת הטלפון ההיא, "כשתבואי לבית הספר, אף אחד לא ידבר איתך, כי עושים עלייך חרם".
עם התמימות של גיל שמונה וחצי, ובלי מושג מה המשמעות של חרם, הלכה למחרת לבית ספר כרגיל, בלי לספר כלום להורים. כשהגיעה לכיתה, אף אחד לא הביט בה או החליף איתה מילה. השאר מטושטש לה. היא זוכרת את תחושת ההלם, העלבון, את הפנייה למחנכת שתעזור לה, בתקווה ששיחת נזיפה ממנה תחזיר את הכול לאיך שהיה קודם.
החרם עצמו נמשך כמה ימים, ובעקבותיו עורבבו הכיתות, כדי שלא תהיה במגע עם מי שארגנה אותו. אבל זה לא נגמר. ההצקות נמשכו באופן רצוף עד כיתה ו' ופצעו אותה כל-כך עמוק, שכדי לשרוד היא הקטינה את הכישרון שלה, נמנעה מלדבר על הצלחות, והשתדלה לא לבלוט יותר מדי, לא להפריע בנוכחותה הדומיננטית לאחרים, כדי שאף אחד לא ירגיש מאוים או יכעס.
כבר שלוש שנים היא בטיפול פסיכולוגי, מתמודדת עם האינסטינקט שנטבע בה לכופף קצת את הראש ולשמוט את הכתפיים כדי לא לעורר אנטגוניזם, לומדת לחבק את המחמאות ולא לחשוש שאחריהן יגיע משהו נורא. כלפי חוץ היא משדרת ביטחון עצמי, הומור כובש, אסרטיביות וקסם, לכן קשה לתפוס שבתוכה היא מחלימה משבר מורכב בנפשה, שעדיין לא התאחה אחרי כל-כך הרבה שנים. רק כשהיא על הבמה או מול המצלמה היא שוכחת הכול. שם היא לא מירב, הילדה המוחרמת, אלא מישהי אחרת, דמות שמותר לה להיות איך שהיא באמת. "החרם גרם לי להקטין את הכישרון שלי, כי מבחינתי, הוא זה שהביא עליי את הכעס של הילדים", היא אומרת, ומנסה לפדר את הכאב באבקה של אגביות, כאילו לא כואב. "כשפתחו את המקומון ביום שישי ראו אותי, בטלוויזיה, קלטות ילדים, וזה משהו שליווה אותי עד לא מזמן. לכן ברחתי ממשחק עד גיל 25.
"לימים, התברר שהחרם ישב על משהו הרבה יותר עמוק וכבד. לא רק על מירב שירום הרקדנית, אלא מירב המזרחית, שגרה בשכונה העשירה שלא אהבה את העובדה שדווקא אני מצליחה. איך אמרה אחת המורות לאמא, כשהיא ניסתה לברר למה התככים וההצקות לא נגמרים? קני חמסה גדולה לילדה שלך, כי החרם הוא לא של הילדים, אלא של ההורים. אמא סיפרה לי את זה כשהתבגרתי וזה היה הלם".
איך ההורים התייחסו לזה?
"בבית קיבלתי גיבוי, אהבה וחיזוק. כשזה נמשך ונמשך, וכשיום אחד המורה התנכלה לי וסילקה אותי הביתה כי עמדתי על שלי, האמא המדהימה שלי הגיעה לבית הספר ושם הלביאה יצאה. המורה לחינוך מיוחד, הנעימה והעדינה, אמרה את כל מה שיש לה ואני הקשבתי והייתי כל-כך גאה בה. אבל עד אז רציתי להתמודד עם הכול לבד".
בכיתה ז', כשגילתה את המשחק ונכנסה למגמת תיאטרון בבית ספר אחר, שירום ניסתה לשים את זה מאחוריה, "אבל עם השנים גיליתי, שבכל פעם שאני יורדת מהבמה ומקבלת מחמאות, אני לא מסוגלת לקבל אותן. אני לא מסוגלת להעלות תמונות לאינסטגרם, כי זה נחווה לי כמשהו שיכול להזיק לי, אישי מדי, מתריס".
זכית לפני כמה שנים בפרס התיאטרון לשחקנית הטובה ביותר על התפקיד בהצגה "רק אתמול נולדה". זה לא נתן לך את הגושפנקה שאת כבר לא צריכה לפחד יותר?
"אני לא מסוגלת, כי אני מרגישה שאני משוויצה, ונו, תורידי כבר את הראש, מה את קופצת. רגע לפני שיצאתי לטקס, כתבתי כמה מילים על פתק קטן, אם חלילה אזכה. בשנה שלי היו 16 מועמדות בקטגוריה, עם הכוכבות הכי גדולות, אז היה ברור לי שאין סיכוי. מקריאים את השמות, ואני בשלוש הפיינליסטיות, מבסוטית שהגעתי עד הלום והתכוונתי להתעדכן בפייסבוק, ואז מקריאים את השם שלי. לא דמיינתי".
איך מינפת את הזכייה לטובת הקריירה שלך?
"לא מינפתי", היא צוחקת, "בגלל זה הקריירה שלי היא עליות ומורדות. אני מתביישת לעשות את זה, אני רוצה שהכישרון שלי ידבר, כמו שיורם לוינשטיין היה אומר לי, ‘לך לא צריך לדאוג'. הם מתבלבלים בין מה שאני מביאה למשחק, למי שאני באמת - ואני לא מאשימה אף אחד".
יצאה משורת המקהלה
שירום רקדה מגיל שש עד 18, בלט קלאסי, מודרני, היפ הופ, פלמנקו וג'ז, ואחרי השחרור מצה"ל טסה לניו יורק ורקדה ב"ברודווי דאנס סנטר". כשחזרה לארץ, הצטרפה ללהקת "שקטק" וכשהתקבלה לקורוס של המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", קיבלה את ההזדמנות ששינתה לה את הכיוון. "אבי קושניר אמר לי, טוב, הבנו, את יודעת לרקוד, אבל את בעצם שחקנית. ואילן רונן, שהיה הבמאי של ההצגה, הקפיץ אותי לתפקיד של שני כהן ונתן לי להחזיק טקסט בפעם הראשונה".
שזה שינוי דרמטי למי ששנים הייתה אילמת, והביעה את עצמה רק בפיזיות של הריקוד.
"תמיד ידעתי לספר סיפור, גם כרקדנית. באותו הרגע ששיחקתי ולא רק רקדתי, הבנתי שבכל השנים האלה הייתי ליד, לא במקום הנכון. כשאני רואה רקדנים שהמשיכו את התהליך והפכו למקצוענים, הם לא צריכים את הטקסט, כי הם משחקים דרך הגוף וזה מרגש אותי. את יודעת, הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מתענגת על הבמה דווקא מהרגעים של בין השורות, הפאוזה, התגובה שלי לפרטנר".
בריקוד לומדים למלא את השקט הזה בנוכחות.
"אלה התגובות שאני מקבלת בכל פעם שאני יורדת מהבמה. אומרים לי, מה את כל-כך קטנה - כי אני מטר 57 סך הכול - את נראית על הבמה הרבה יותר גבוהה. זה כנראה קשור לנוכחות".
והיא בכלל קומיקאית
כבר שנתיים ומשהו, מאז שילדה את ליאון, בנה המשותף עם השחקן והמגיש ירון ברובינסקי, היא משחקת את הליבידו של קרן פלס בקברט "לילה אחד באפריל" בהבימה. זו גם הפעם הראשונה שבה היא נותנת לעצמה ליהנות מהקרבה לקהל, כי תמיד התעטפה בדיסטנס, בריחוק הפיזי ממנו שעזר לה לשמור על בועת הדמות.
לפני שנה, כשהיא וברובינסקי עבדו מסביב לשעון, והבינה שהיא בקושי רואה את הילד מרוב ריצות בין התפקיד הראשי ב"דונה פלור נשואה לשניים" בב"ש, לצילומי "הכול הולך" ו"פאודה", היא קבעה פגישה עם המנהל האמנותי של התיאטרון, רפי ניב, ואמרה לו שהיא לא מסוגלת יותר, ובלב כבד ויתרה על התפקיד, ועל רצף ההצגות בב"ש. התחנה הבאה שלה תהיה תפקיד ראשי בהצגה שתעלה בבית ליסין.
עכשיו היא בחזרות לעונה השלישית של פאודה, שם היא משחקת את חוקרת השב"כ דנה (בחדרי החקירות נקראה אמירה). "פאודה זה הטופ של הטופ, ודנה זה תפקיד נחשק, שכל העולם ניגש לאודישן שלו, ומשהו בי ידע שהוא שלי. דנה ישבה עליי בול. אני טובה בשפות ונהנית ללמוד ערבית בשביל הסדרה. סיימתי לצלם סרט של דינה פלרשטיין, עם דניאל גל, שעוסק במגזר החרדי. אחותה הקטנה נעלמת ואני השוטרת שעוזרת לה לחפש אותה".
הטייפ־קאסט של החוקרת/השוטרת לא עוזב אותך. גם בסדרה "100" שיחקת שוטרת.
"אני מניחה שמשהו בי מקרין על המסך משהו סמכותי, רהוט, כוחני. כנראה אין להם מושג שבעצם, אני קומיקאית. אני די בטוחה שזה קשור למזרחיות שלי, זה מגביל ולפעמים מבאס, אבל עם אמונה והתמדה אני מקבלת גם הזדמנויות אחרות, כמו התפקיד שקיבלתי בסדרת המערכונים "שב"ס" שתשודר בתאגיד".
ברכות, הפעם את הסוהרת?
"תתפלאי, אני לא מכוחות הביטחון בכלל. זאת סדרה שכתובה כל-כך טוב, שכשירון עזר לי להתכונן לאודישן, לא הפסקנו לצחוק".
מה עם הסדרה שאת כותבת?
"אחרי שלוש וחצי שנים של שכתובים ומגעים עם גופי שידור, החברה שלי, לימור שמילה, דחפה אותי לצלם טריילר לבד ולמכור אותו לגופי השידור. המצאתי ז'אנר של פנטזיה קומית למבוגרים. הצילומים יתחילו בסוף אפריל ואני כל-כך מתרגשת. מי שיראה את הסדרה, שבה גם אשחק, יכיר את הנפש שלי. זה הדבר שהכי חשוב לי בקריירה".