גלריה מינוס 430 בכניסה לחוף קליה, ציורי גרפיטי / צילום: יותם יעקובסון
על מצבו העגום של ים המלח אפשר ללמוד מביקור בכל אחד מחופיו. כל המתקנים שבעבר ניצבו על שפת המים, נמצאים כיום במרחק מאות מטרים מהם ובמפלס ניכר מעליהם. בשמורת עינות צוקים למשל, בעבר הלא רחוק ניתן היה להלך כאן לאורך קו המים עצמו, אך כיום מפרידים בינו לבין שבילי השמורה מאות מטרים של קרקע טובענית ובוצית.
למרות זאת, רב הקסם בשמורה: באגני המים המתוקים שנקווים סביב הנביעות עדיין חיה דגה בשפע וצמחיית הנחלים מוריקה. שוחרי הטבע יוכלו למצוא כאן את דרור הירדן שבונה קיני ענק על העצים, את נמלי העץ המיוחדות שבונות קיני בוץ על גזעי העצים וענפיהם ואת חיפושיות הברקנית שגונן ירוק מתכתי.
את הבולענים הנפערים לאורך חופיו הנסוגים של ים המלח (ואט-אט גם בתודעת הציבור) ניתן לראות בנסיעה לאורך כביש ים המלח (כביש 90) וגם מהתצפית הנפלאה במרומי מצוקי דרגות. הנוף הנפלא מהתצפית עשוי להשכיח את המצב העגום של הים, אבל כשמתבוננים אפשר לראות בבירור את קווי הנסיגה המדורגים של המים.
בכניסה לחוף קלי"ה ניצבים בשיממונם מבני בטון מאורכים כבר כ-40 שנה. עד 1967 שימשו המבנים כמחנה צבא ירדני. אחר כך שימשו חלקם את גרעין הנח"ל של קלי"ה (ראשי תיבות של "קם לתחייה המלח"), שעלה על הקרקע כשנה לאחר מלחמת ששת הימים, אך מאז נעזבו לטובת מקומו של הקיבוץ כיום. עכשיו הם הולכים ומתפוררים בעוד מפלס הים, שבעבר היה סמוך אליהם, הולך ומתרחק.
לאחרונה הגו כמה מתושבי האזור (איתי מאור, מנהל חוף קלי"ה, ואנשי סטודיו PPL המקומי) דרך מקורית להקים את האתר השומם לתחייה - להפכו לגלריית אמנות פתוחה. הגלריה הנמוכה ביותר בעולם, הם אומרים. לא בכדי מכונה הפרויקט "גלריה מינוס 430". היוזמים הצליחו לגייס בהתנדבות אמני גרפיטי וציירי קירות מוכשרים מישראל ומהעולם וקירותיו המאפירים של המחנה הנטוש הלכו ונצבעו בשלל ציורים טעונים, רבי משמעות, שמחלקם הגדול עולה מחאה גדולה על מצבו הנוכחי של ים המלח.
על מבנה שנצבע כולו בצבעי אזהרה באדום, שחור ולבן, מעשה ידיהם של האמנים הישראלים "דיוז" ו"פוקה", מצוירות שלל דמויות הנראות במבט ראשון קומיות, אולם מבט שני מציג מציאות כאובה: שלדי דגים ואדם, איש עסקים חנוט בחליפה משליך שטרות כשסימני דולרים בעיניו ונופל לתוך בולען שנפער אך בגללו; תייר שחור גדול בבטנו ודרכו עובר צינור ועוד.
האמן ערן מינץ בחר גם הוא ברקע אדום לעבודתו, הפשוטה לכאורה, שמסתכמת בכתובת קצרה בצבע לבן: "יש פצעים בהם יש מדרגות". הכתוב מתייחס כמובן לקווי הנסיגה המדורגים של המים. בעוד תוכנן של היצירות קושר בין פציעה גופנית לפצע לאומי, האותיות צוירו על הקיר כך שהן יוצרות אשליה אופטית של ריצוד ובהילות, מה שמדגיש את הצורך בעזרה ראשונה.
האמן שחתם "בועז" בחר לצייר מראות חוף פסטורליים שבורים, כמו שמשייה עקורה ממקומה ומונחת הפוך, כיסא חוף שלצדו אין ים ואישה יפת קו לסת המביטה, לכאורה, אל ים המלח, אלא שפניה חסרים, חורגים אל מעבר לקו הקיר, ממש כמו מפלס המים שאותו היא לא יכולה לראות.
קבוצת האמנים "אחי האור" ציירו על הקיר המתפורר דמויות שנאחזות בו, ואולי באופן פרדוקסלי, הן דווקא אלו שתומכות בו. הדמויות מסמלות את תושבי האזור שנעזבו על-ידי המדינה ושעושים את כל שביכולתם כדי להחזיק את עצמם, במידה רבה כנגד כל הסיכויים. לא בכדי מופיע לצדן הכיתוב: Face the truth.
על כותלו החיצוני של מקלט נטוש צייר האמן דדה פלסטרים. את הפלסטרים של "דדה" ניתן לפגוש במקומות רבים בישראל ומחוצה לה, והם מסמלים את התמודדותו המתמשכת עם חוויות קשות שעבר בשירותו הצבאי. בחלקו הפנימי של מבנה סמוך צייר דו-קרב בין יעלים עשויים קורות עץ.
על מה שהיה חדר האוכל של המחנה הירדני צייר האמן קובי ווקמן מעין עשתורת, אלת פריון עתיקה, שגופה הולך ומתפרק ותחתיה נחשפת שממה מדברית. על קירותיו האחרים של המבנה הגדול צוירו דמויות אדם שוכבות בגיבוב זו על גבי זו ומבטאות את הקשר שבין אדם לאדמה. מעבר להן מציצה אחת היצירות המוקפדות ביותר, מעשה ידיו של האמן האורוגוואי אלפלפא; גמל שעל גופו עיניים רבות.
מעבר למחאה, התוצאה הצבעונית משובבת, מעניינת, פסיכדלית משהו ומושכת. האתר בהחלט מזמין לבוא ולגלות את היצירות הפזורות בו, שכדי לאתר את כולן יש לטייל בין המבנים הנטושים, לשחק ביניהם מחבואים או לערוך פיקניק. מומלץ לפני או אחרי בילוי בים המלח או במלונות שסביבו, בעין גדי או בסביבה.