צילום: פוטו טו גו
בשנים האחרונות ישראל עברה מהפכה של ממש ביחס של החברה לעבירות מין, ולא בכדי. היא קרתה כי נפגעות ונפגעים החלו לדבר על החוויה בפנים גלויות, בלי להתבייש ובלי להסתתר, וזה קרה כאן אצלנו הרבה לפני מהפיכת #Metoo האמריקאית. אבל הגל הזה, ששטף את כל העולם הודות לרשתות החברתיות, רק מתחיל להיתרגם לאלקטורט ורק מתחיל לחלחל למערכת הפוליטית שלנו. בין השאר, כי התרגלנו במשך עשרות שנים לדיבור על נפגעי אלימות מינית ולא איתם ואיתן.
לעתים קרובות אני נכנסת לפגישות בחדרים סגורים עם נציגים של משרדי הממשלה, לוועדות או ל"שולחנות עגולים", ולמי שמולי קשה לעכל שאני גם מנכ"לית של ארגון, עם ניירות עמדה וסטטיסטיקות וגם נפגעת בעצמי.
כשאני מדברת על פוסט-טראומה, אני מדברת בשני הכובעים. כשאני מדברת על אשפוזים פסיכיאטרים, אני מביכה את היושבים מולי כשאני לא מתביישת בכך שאני עצמי הייתי שם פעם, במחלקה הסגורה. כי יש ניסיון לשמר את ההפרדה המוכרת בין ה"היסטריות" וה"משוגעים" לבין משרדי הממשלה שרגילים לשמוע אך ורק אנשי מקצוע ובעלי תפקיד. ומה קורה כשנפגעת היא גם וגם?
זה שינוי לא פשוט שמדגים בדיוק את הדיסוננס שהנחה את משרדי הממשלה במשך כל-כך הרבה זמן. בהתחלה לא רצו לדבר על פגיעה מינית, עכשיו לא רוצים לדבר עם נפגעים ונפגעות. והבעיה מתבטאת במדיניות, ומדיניות זה תמיד תקציבים. כי הנחכה של תופעת האלימות המינית והעלאה שלה למודעות היא צעד ראשון, לא אחרון, לשינוי המציאות שלנו בפועל, כאזרחים.
כל המודעות בעולם לא תספק שירות חירום בפגיעה מינית בפריסה ארצית. את זה ייתן תקציב של קצת פחות ב-20 מיליון שקל. כל הראיונות, הספיישלים הטלוויזיונים וההאשטגים אינם שווים תקצוב של בדיקות לנוכחות סם אונס בכל חדר מיון.
כדי שנוכל להילחם במלחמה הזו, חובה שיהיה לנו ידע, אבל גם כלים. והם לא מגיעים בחינם.
בבחירות האלה כבר לא מספיק שעובדים סוציאליים, רופאים, פסיכיאטרים ישבו במשרדי הממשלה בג'ובים שלהם ויחשבו שהם יודעים יותר טוב. אם יש דבר שהציפה המודעות המתרחבת לתופעה, זו ההכרה שאלימות מינית נפוצה. זה ממש לא דבר שקורה שם, אצל השכנים, בעדות מסוימות או בחתך סוציו-אקונומי אחר.
זה לא קורה בעיר אחרת או רק בהודו, זה קורה בכל כיתה, זה קורה בכל בניין, והנפגעים והנפגעות התחילו לדבר, והגיע הזמן להפסיק להתנשא מעליהם ולהקשיב לידע הייחודי שהם מביאים. כי מי כמו המאושפזות יודעות מה לא עובד במחלקות הפסיכיאטריות. מי כמו הנקלטים בחדרים האקוטיים יודעים כמה מעורפלים הנהלים וכמה חסר הציוד?
בבחירות האלה האלקטורט הזה צריך להתחיל לדבר, להתחיל לדרוש ולהתגבש לכדי כוח. אולי מוקדם מכדי לקבוע אם ההצבעה בבחירות האלה תהיה מגדרית במובהק, אבל לכל הפחות הולך ומתגבר השיח על ייצוג, על אלימות כלפי נשים וגם על פגיעה מינית, ומפלגות החלו לכלול התייחסויות לנושאים הללו במצעים, להעלות פוסטים, לחתום על אמנות (גם על שלנו בעמותת "אחת מתוך אחת"), וניכר שהפוליטיקאים הבחינו בשינוי.
אם הם רוכבים על גלי הפופוליזם של הבחירות - רק ימים יגידו, אבל כשתתכנס הכנסת החדשה, נוכל לראות ולבחון האם תשתנה גם הגישה, והאם הקול הזה שעולה מלמטה, זועק ודורש, תהיה עבורו לא רק אוזן קשבת - אלא גם תקציבים של ממש.
הכותבת היא מנכ"לית "אחת מתוך אחת", למען נפגעות תקיפה מינית