קיוסק המריבה. 121 מ"ר ללא הרשאה מהעירייה / צילום: איל יצהר
ב-1983 תבעה עיריית בני-ברק אדם שהפעיל קיוסק שלא כדין ברחוב ז'בוטינסקי 11 בעיר על קרקע שבבעלותה. שנה לאחר מכן ניתן פסק דין לפינויו, אולם במשך 29 שנה לא פעלה עיריית בני-ברק לאכוף את פסק הדין וחידשה את ההליכים נגדו רק ב-2013.
בית משפט השלום קבע עתה כי למרות התנהלותה של העירייה, שהתרשלה בביצוע פסק הדין ללא הסבר מניח את הדעת, ואף שבחלק מהתקופה ניתן להכיר ברשות שניתנה לנתבע להחזיק בקרקע, עליו לפנות את המקום עד 30 באפריל השנה. את העירייה ייצג עו"ד אסף גלעדי ממשרד שרקון, בן-עמי, אשר & נאמן, קינן ושות.
מפסק הדין עולה כי העירייה היא הבעלים של נכס ברחוב ז'בוטינסקי 11 בבני-ברק. הנתבע, אמנון חכימי, תפס חזקה בנכס בתחילת שנות ה-80 ללא הרשאה מפורשת מהעירייה, ומנהל מסעדה במבנה חד-קומתי בשטח של 121 מ"ר ובמחסן הצמוד לו בשטח 2 מ"ר. התוכנית שחלה על הקרקע מייעדת אותה לשטח ציבורי פתוח ולדרך.
הפולש: קניתי בתום-לב ותוך תשלום תמורה
מנגד טען חכימי כי ב-1956 חתמה עיריית בני-ברק על הסכם עם בוריס הרשמן, במסגרתו התירה להרשמן להקים קיוסק על חשבונו תמורת תשלום סמלי לעירייה. ב-1981 מכר הרשמן את זכויותיו לחכימי תמורת 40 אלף שקל ישן. על כן לטענתו הוא תפס חזקה בנכס כדין ובתום-לב תוך תשלום תמורה.
הוא הוסיף וטען כי הגיש בקשה פורמלית לוועדת הקיוסקים בעירייה לצורך העברת הזכויות על-שמו, ונענה בחיוב. עוד הוא טען כי זכויות הבעלות של העירייה בנכס נרשמו ב-1979, בעוד שזכויות הרשמן נרכשו מהתובעת בשנת 1955. משכך טוען חכימי כי זכותו גוברת על זכות העירייה בנכס לאחר שנכנס לנעליו של הרשמן.
לטענתו, העירייה ידעה כי הרשמן מכר את זכויותיו לחכימי, ולמרות זאת לא נקטה כל פעלה במשך זמן ארוך, כך שכיום היא פועלת בשיהוי ניכר. לפיכך הוא טוען כי העירייה מנועה ומושתקת מלדרוש את פינויו כיום. בנוסף הוא טוען כי יש לראות בהתנהגותה משום מתן רישיון. לטענתו, תוכניות שחלות על הקרקע מאפשרות הקמת גורדי שחקים חדשים, ועל כן במקרה שיפונה, יש לפצותו בהתאם לחוזה הפיתוח - או לחלופין להמציא לו דיור חלופי או פיצוי כספי שווה-ערך לבית צמוד קרקע.
בחקירתו בבית המשפט אמר חכימי: "אחרי כל-כך הרבה שנים שאני אוחז בנכס, ללא כל התנגדות או פנייה של העירייה, אני מרגיש כבעלים".
העירייה: הפולש לא ענה לדרישות הפינוי
ב-1983 הגישה העירייה תביעה לסילוק יד נגד חכימי, וב-1984 ניתן פסק דין שקיבל את התביעה, ונפסק כי על הנתבע לפנות את הקרקע. אלא שבפועל פסק הדין לא בוצע, והעירייה לא נימקה מדוע.
השנים חלפו, ורק ב-2013 פנתה העירייה לנתבע במכתב התראה ודרשה ממנו לפנות את הקרקע בתוך 14 יום. חכימי לא נענה לדרישה זו עד היום. בין לבין, ב-2004 אף נוהל הליך פלילי נגד חכימי בגין הפעלת מסעדה ללא רישיון עסק כדין. בית המשפט הורה לו לסגור את המסעדה בתוך חודשיים, אך חכימי לא קיים את פסק הדין והורשע בדצמבר 2013 בגין אי-ציות לצו בית משפט, והוטלו עליו קנסות עד לסגירת המסעדה בפועל. אלא שהמסעדה לא נסגרה עד היום.
לטענת העירייה, חכימי מחזיק בנכס שלא כדין וללא כל הרשאה מטעמה במשך זמן ארוך ולא מתפנה, ואף מוסיף ובונה מבנים על הקרקע ללא הסכמתה וללא תשלום דמי שימוש ראויים, ומתנגד לפינוי. על כן ביקשה העירייה מבית המשפט לפנות את חכימי מהנכס ולחייב אותו בהוצאות.
השופט: העירייה התרשלה, אולם לפולש אין זכות בקרקע
שופט בית משפט השלום, עמית יריב, מתח ביקורת על התנהלות עיריית בני-ברק, שלא אכפה את פסק הדין במשך שנים, אך קיבל את התביעה והורה על פינוי חכימי. בפסק הדין צוין כי בהסכם שנחתם בין הרשמן לחכימי, הרשמן לא יכול היה להעביר זכויות מעבר לאלה שניתנו לו בהסכם מול העירייה. למעשה, ההסכם בין הרשמן לעירייה הוא הסכם המכונה כיום BOT - הרשמן קיבל מהעירייה קרקע ציבורית, נדרש לבנות עליה על חשבונו מבנה, ובתמורה לביצוע הבנייה קיבל את זכות החכירה למשך תקופה בת 15 שנה.
עוד צוין בפסק הדין כי ההסכם בין הרשמן לחכימי מ-1981 קבע כי חכימי מאשר כי הוא מסכים לרכוש את הזכויות מהרשמן כפי שהן, ומקבל על עצמו להסדיר את קבלת הזכויות לפי הצורך ורישומן על-שמו, "באם הדבר אפשרי".
עוד קבע יריב כי פסק דין לפינוי חכימי מהקרקע ניתן עוד ב-1983 והפך חלוט, כך שממועד מתן פסק הדין איבד חכימי כל זכות שרכש מהרשמן, וממועד מתן פסק הדין הוא בחזקת פולש בקרקע. יריב הסכים שהעירייה התרשלה באכיפת פסק הדין, "אולם פסק הדין, גם אם טרם בוצע, וגם אם לא ניתן לבצע אותו מחמת התיישנות, הוא עדיין קיים ושולל מן הנתבע את הטענה כי הוא יושב בקרקע כדין".
יריב מציין כי "במשך 29 שנים המתינה העירייה ולא פעלה למימוש פסק הדין שבידה. העירייה גם לא הציגה הסבר מניח את הדעת להתרשלותה בביצוע פסק הדין אלא הסתפקה בטענה לקונית שהדבר לא קרה מסיבות שאינו ידועות לה".
עוד נקבע כי העירייה גם לא יכולה לטעון כי "שכחה" מתיקו של חכימי, שכן במהלך 29 השנים היא שלחה לו דרישות תשלום. כלומר, העירייה ידעה כי הנתבע מחזיק בנכס. "הנתבע טען, ובצדק, כי הניח שהתובעת מסכימה להימצאותו במקרקעין, שהרי אם לא הייתה מסכימה, הייתה פועלת לפינויו. משכך אני סבור כי לאור אורכה של התקופה שבה לא פעלה התובעת לפינוי של הנתבע מן המקרקעין, קמה רשות לנתבע להחזיק במקרקעין, אם כי אין בכך די כדי להקים לו זכויות בעלות".
השופט יריב קבע כי החל מ-2013 - השנה שבה שלחה העירייה לחכימי דרישת פינוי - בוטלה הרשות שניתנה לו, ומאז הוא בחזקת פולש.
בנוסף נקבע בפסק הדין כי למרות השנים הרבות שבהן העירייה לא אכפה את פסק הדין, "אין בכך כדי להקנות לנתבע זכויות שאין לו ומעולם לא היו לו".
יריב גם דחה את טענתו של חכימי כי מגיע לו דיור חלוף, מאחר שהסעיף בחוק המחייב מתן דיור חלוף, מתייחס למקרים בהם מתבצעת הפקעה שחלה על בית מגורים, שבו התגורר אדם בזכות שבדין או זכות שביושר - וחכימי אינו עונה על אף אחד מהתנאים.
יריב קיבל את התביעה במלואה והורה לחכימי לפנות את הנכס עד 30 באפריל 2019, אך בשל התנהלות העירייה שהתעכבה במימוש פסק הדין מ-1983, דבר שהוביל לניהול ההליך פעמיים, החליט יריב כי כל צד יישא בהוצאותיו, ולא השית על חכימי את הוצאות המשפט של העירייה.