שכונה חרדית, ירושלים / צילום: shutterstock
תגידו שכירים (אבל באמת), האם קרה לכם אי-פעם שהבוס לא העניק לכם את כל הזכויות שהוא חייב לכם, מקרן פנסיה מלאה ועד כיסא לשבת במהלך המשמרת?
שכירים, שהם כנראה הרוב בינינו, מבלים את רוב שעותיהם האיכותיות והפרודוקטיביות, כשהם עובדים עבור מישהו אחר. זה קורה מהסיבה שאם הם לא יבצעו את העבודה, לא יהיה להם מה לאכול. וזה נכון גם אצל שכיר שממש מוצא עניין בקריירה שלו.
החברה מודעת למצב הזה, ולכן חוקקה שורה של חוקים שמעניקים סעד לעובד אל מול הניצול הבלתי הוגן שהמצב עלול לגרום. חלק ניכר מהחוקים נחקקו כריאקציה למשבר החברתי שפרץ בעקבות המהפכה התעשייתית. לפועלים באותה תקופה לא הייתה כל מערכת הגנה, ולכן אם יום אחד העובד היה חולה, הוא פשוט לא קיבל משכורת. אם הוא איבד את היכולת שלו לעבוד, הוא מת ברעב. אם הוא היה קשיש, היה עליו להמשיך לעבוד כל עוד הוא רצה לחיות.
המשבר החברתי היה אדיר. זקנים, חולים, ילדים ונכים הועסקו במעין "סנדאות יזע" עצומות תמורת משכורת רעב, בלי אפשרות לצאת מהמקום הנורא שבו הם נמצאים.
אחת ההשלכות של המהפכה הזו היה הולדת הרעיון הקומוניסטי: עולם אוטופי ללא עניים או עשירים שבו כל הרכוש שייך לכולם. בגרמניה ייסד קאנצלר גרמניה אוטו פון ביסמרק מדינת רווחה, אב טיפוס של מדינת הרווחה המודרנית, ששילב באופן כלשהו בין הזכות של היחיד להחזיק כסף ולהתעשר לבין מעטפת ההגנה לפרט.
למעשה מדינת הרווחה היא לא יותר מאשר תגובת נגד להשלכות של המהפכה התעשייתית, שאותם לא הצליחה החברה המערבית לאמוד מראש, והם התפוצצו לה בפנים.
וזה בדיוק השלב שבו כדאי להכיר את עמנואל לוינס. פילוסוף יהודי-צרפתי בן המאה ה-20. באחת הפעמים לפני שנשא הרצאה בפני חבריו בפורום אינטלקטואלים בפריז, הוא ביקש מהמזכירה שלו להדפיס טקסט שאותו הוא ניתח. המזכירה, שתרגמה את הנאמר לצרפתית, קראה: "זהו מסמך של איגוד מקצועי". היא לא טעתה, טוען לוינס, למרות שהטקסט נכתב בעיראק (אז, בבל) במאה הרביעית לספירה, על ידי חכמי ישראל.
הטקסט שהיה בעצם קטע מתוך התלמוד הבבלי, פתח במילים "השוכר את הפועלים"ף שמגלות מעט על התוכן: חוקים למעסיק ששכר פועלים. אדם כזה, טוען התלמוד כשהוא נסמך על מקורות תנ"כיים, אינו יכול לנצל את העובדים. הוא מחויב לו לשכר מינימום, לא לאחר בתשלום אפילו ביום אחד (שוטף פלוס שעה) הוא מחויב לשעות עבודה ומנוחה, לארוחות, ולעוד המון הגבלות, תנאים או הטבות.
לשכור עובד פירושו של דבר לשלול את חירותו של האדם תמורת כסף. אולי נקצין קצת בהגדרה: לנצל את מצוקתו הכלכלית של האדם ולקנות ממנו את חייו. כי מה הם חיים אם לא משך הזמן שאנחנו פה, ומה יכולה להיות הגבלה חמורה יותר של החיים יותר מאשר 'לקנות' מאדם את זמנו.
היהדות לא אוהבת את הפוזיציה הזו. "פועל" במידה מסוימת משמעו עבד. ועבד זה לא דבר רצוי. מצבו הטבעי של האדם הוא להיות בן-חורין ולא כפוף תחת עולו של אדם אחר. ולכן, שימו לב, פועל שמבקש לבטל באופן חד-צדדי הסכם עבודה ולהתפטר, לא נדרש להודיע מראש אפילו יום אחד. החירות היא מובנית בטבע האדם, העבדות היא מצב לא טבעי.
ועוד דבר. העובדה שאדם כלשהו עובד במפעל שלך, לא מאפשרת לך לדרוש ממנו לעשות מלאכות בזויות. הוא לא אמור לצחצח לך את הנעליים או לגרד לך את הגב. העבודה שלו נשארת בתחום המותיר את כבודו כאדם.
חשוב לשים לב, חוקים כמו שכר מינימום או שעות עבודה ומנוחה מגבילים בהכרח את החופשיות של השוק. הם מתנגדים להסכם שבו גם המעסיק וגם העובד, שניהם אנשים חופשיים ובוגרים, חותמים מרצונם על חוזה שיאפשר העסקה בתנאים שנוחים לשניהם.
אבל המחוקק מתערב ומבטל את החוזה. מדוע? כי הוא מסיק שההסכמה של העובד לתנאי עבודה מחפירים היא לא באמת הסכמה מרצון. היא הסכמה מאונס ואילוץ שמקורו בקושי כלכלי וקיומי. על מנת לשמור על חירותו המלאה, מגביל המחוקק את האפשרות לחוזה מנצל כזה.
גולת הכותרת של זכויות העובדים היא ללא ספק יום המנוחה השבועי. לפני כאלפיים שנה, כך מסופר, ביקר יוסיפוס פלניוס, שכונה "פלניוס הזקן" מצביא, היסטוריון וגאוגרף רומאי, בקולוניה קטנה במזרח התיכון: מדינת יהודה. הוא חזר משם כשהוא מתפלא על שלושה דברים שלא קיימים באף מקום אחר: בית מקדש ללא אליל, ים שלא טובעים בו ויום בשבוע שלא עובדים בו.
כיום נהוג העיקרון של יום מנוחה שבועי כמעט בכל העולם, אבל עד לאחרונה גם הדבר הזה היה נראה מוזר. להגביל את השוק ביום אחד בשבוע היא הגבלה של החופש המוחלט של השוק. אולם ההגבלה הזו נובעת מתוך הרחבת החופש המקודש של הפרט. מתוך העיקרון שלכל אחד, גם לשכיר זוטר, מגיע יום אחד בשבוע להיות עם רעייתו, ילדיו או לעסוק בתחביבים ובהשכלה.
כדי להמחיש את עוצמת החופש שמעניקה השבת חשוב לשים לב לסיטואציה הבאה: שבת בבוקר, יום יפה, העובד יושב לסעודה עם המשפחה והילדים, אבל במפעל טקסטיל הענק שבו הוא עובד פורצת שריפה אדירה. לא נשקפת סכנת חיים, אבל הרכוש עולה בלהבות. הבעלים פונה לאחרון העובדים הזוטרים ופוקד עליו לצאת מהארוחה המשפחתית כדי להילחם בלהבות. לתדהמתו, הוא לא יכול.
היום, כך אומר לו העובד, היום אתה לא הבוס שלי. יום אחד בשבוע שנינו שווים. השכירות תקפה ל-6 ימים בלבד.
יתכן שהשבת היא החוק השוויוני שאי-פעם חוקק. הוא החוק שמעצים את חירות הפרט, את רווחתו ואת חיי המשפחה שלו. ואולי יותר מהכול - את החיים האמיתיים שלו.
השבת מלמדת שאי-אפשר למכור את החיים לחלוטין, יש פינה אחת שבה אי-אפשר לגעת, וגם כסף לא יקנה אותה. השבת היא רפורמה יהודית מדהימה שכאמור מהווה חלק ממעטפת רחבה של חוקים אשר במהותם מעצימים את זכויות העובד, את חירותו, את אישיותו, וממעטים ככל האפשר את הניצול.
ואולי עוד מילה על שבת: היא כל-כך סוציאלית, שהיא כוללת בתוכה גם את בעלי החיים "למען ינוח שורך וחמורך - כמוך!"