סיכוי נמוך שבג"ץ יקיים דיון נוסף בתיק "האישה הבוגדת"

זאת לאור עמדת היועמ"ש כי אין עילה לקיום דיון נוסף בפסק הדין של ביה"ד הרבני הגדול, לפיו אישה שבגדה לא תהיה זכאית למחצית מדירת המגורים שבה התגוררה עם בעלה במשך שנות הנישואים • הנימוק המרכזי של מנדלבליט: "ניתוח פסק הדין מעלה כי לא נקבעה בו הלכה משפטית חדשה"

היועמ"ש אביחי מנדלבליט / צילום: שלומי יוסף
היועמ"ש אביחי מנדלבליט / צילום: שלומי יוסף

סיכוי נמוך שבג"ץ יקיים דיון נוסף בתיק "האישה הבוגדת" לאור עמדת היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, כי אין עילה לקיים דיון נוסף בפסק הדין.

בסוף השבוע הגיש היועץ המשפטי לממשלה לבג"ץ עמדה לפיה אין עילה לקיים דיון נוסף בפסק הדין שבמסגרתו אישר בג"ץ, בדעת רוב, את פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, לפיה אישה שבגדה לא תהיה זכאית למחצית מדירת המגורים שבה התגוררה עם בעלה במשך שנות הנישואים.

הנימוק המרכזי של היועמ"ש להעדר עילה לדיון נוסף הוא ש"ניתוח פסק הדין מעלה שלא נקבעה בו הלכה משפטית חדשה. כידוע, ההליך הנדיר של דיון נוסף בבג"ץ מתקיים רק במקרים שבהם נקבעה הלכה משפטית חדשה".

עם זאת, היועמ"ש מציין כי אם שופטי בג"ץ יחשבו שפסק הדין בעניין "האישה הבוגדת" סטה מההלכות הקודמות העוסקות בשיתוף רכוש, יהיה מקום לקיים דיון נוסף כדי להחזיר את ההלכות הקודמות על כנן.

בעמדת היועמ"ש שהוגשה לבג"ץ הובהר כי בבקשה לקיים דיון נוסף נטען כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה, המצדיקה קיומו של דיון נוסף בפסק הדין. זאת, מאחר שלפי הנטען, פסק הדין סטה משורת הלכות של בית המשפט העליון, ובראשן "הלכת בבלי", שקבעה כי יש להחיל את הדין האזרחי על-ידי בתי הדין הדתיים כאשר הם דנים בענייני רכוש, שכן אין מדובר בחלק מענייני נישואים וגירושים.

כן נטען כי בפסק הדין של בג"ץ נקבע כי ניתן לייחס משמעות לאי-נאמנות מינית במהלך הנישואים עד כדי שלילת זכויות רכושיות מוקנות בגין אי-נאמנות זו.

לשיטת היועמ"ש, פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף אינו מקים עילה לקיומו של דיון נוסף, משום שלא נקבעה בו כל הלכה חדשה, וההלכות שנקבעו בנושא על-ידי בית המשפט העליון לאורך השנים נותרו עומדות על מכונן במלואן.

עמדת היועץ המשפטי לממשלה נעשתה, לדבריו, בשל החשיבות הרבה של ההלכות השיפוטיות העומדות במוקד הדיון. היועמ"ש מזכיר את ההלכות שלפיהן בענייני רכוש בין בני זוג, על בתי הדין הדתיים לפסוק על-פי הדין האזרחי (הלכת בבלי), תוך שחריגה מכך מהווה חריגה מסמכות שיש בה להקים עילה להתערבות של בג"ץ, וההלכות שלפיהן אין להעניש אדם על חלקו בפירוק הנישואים באמצעות סנקציות כלכליות במסגרת חלוקת הרכוש בין בני הזוג, ובכלל זה אין נענשים על "בגידה" למפרע באמצעות נטילת זכויות ברכוש משותף.

מ"מ היועץ המשפטי לממשלה עומד, בעמדה מטעמו, על חשיבותן ונכונותן של ההלכות הפסוקות בעניין, ומחדד כי יש לשמר אותן, ואין לגרוע מהן; וכי הלכות חשובות אלה עומדות - וצריך שיעמדו ויוסיפו לעמוד - על מכונן, תוך שיהיה ברור לכל כי לא נגרע מהן כמלוא הנימה בפסק הדין.

כמו כן הודגש בעמדה כי אם בית המשפט בכל זאת יסבור כי בפסק הדין נפסקה הלכה חדשה בעניינים אלה, או באחד מהם, הנוגדת את ההלכות הקיימות - כי אז יש מקום והצדקה לקיומו של דיון נוסף בפסק הדין, וזאת נוכח חשיבותן הרבה של הלכות אלה בשיטת המשפט בישראל.

העמדה הוגשה באמצעות עו"ד יונתן נד"ב ממחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה.

מה קבעו שופטי בגצ
 מה קבעו שופטי בגצ

אישה שבגדה לא תהיה זכאית למחצית הדירה

ב-19 בנובמבר 2018 אישר בית המשפט העליון, בדעת רוב, את פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, לפיה אישה שבגדה לא תהיה זכאית למחצית מדירת המגורים בה התגוררה עם בעלה משך שנות הנישואים.

העתירה לעליון סבבה את השאלה אם יש מקום להתערבותו זה בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול עקב מתן משקל לבגידה הנטענת של בת הזוג. השופטים דוד מינץ ואלכס שטיין קבעו בדעת רוב כי אין להתערב בפסיקת בית הדין הרבני הגדול, לאחר זה מצא כי ביחסים הספציפיים בין בני הזוג מעשה "בגידה" שולל את השיתוף ברכוש.

השופט שטיין ציין בפסק דינו כי "בית משפט (או בית דין) אשר מגיע למסקנה כי כוונת השיתוף נשללה מחמת מעשה 'בגידה' או 'ניאוף' של בן הזוג האחר, איננו מעניש את אותו בן זוג. במקרים אלה בית המשפט קובע כי כוונת השיתוף נשללה כעניין של עובדה ולא כעניין של אשמה ועונש. בקבעו כך, בית המשפט מקיים ניטרליות ביחסו אל הדפוסים השונים של חיי נישואים וזוגיות, כפי שנדרש על-ידי עיקרון האוטונומיה".

מנגד, השופט עמית, שהיה בדעת מיעוט, סבר כי יש לבטל את פסק דינו של בית הדין הרבני, וכתב בפסק דינו כי יש להתערב בפסק דינו של בית הדין הרבני הגבוה, "וזאת מן הטעם שקריאה של פסק הדין בשלמותו מביאה למסקנה כי מעשה הבגידה של האישה הוא שהטה את הכף לחובתה. בכך התיימר בית הדין להחיל את הדין הדתי על ענייני רכוש, בניגוד להלכה הפסוקה, ובכך חרג הוא מסמכותו".

לאורך כל פסק הדין ניטשה מחלוקת בין השופטים עמית ושטיין, כשלצידו גם מינץ, באשר להחלת הדין הדתי על חלוקת הרכוש, ואולם לבסוף גברה דעתם של מינץ ושטיין על דעת המיעוט של עמית. שופטי הרוב קבעו בשורה התחתונה של פסק דינם כי השיתוף בדירת המגורים לא נשלל מהאישה עקב בגידתה, אלא עקב מכלול נסיבות הנישואים ורישום הדירה על-שם הבעל בלבד, ועל כן אין להתערב בהכרעתו.

ראשיתו של פסק הדין מעורר המחלוקת הוא בסיפורם של בני הזוג שנישאו בשלהי שנת 1982, ונולדו להם 3 ילדים, שכיום הם בגירים. בחודש פברואר 2013, לאחר למעלה מ-30 שנות נישואים, הגיש הבעל תביעת גירושים לבית הדין הרבני, ובה כרך את ענייני הרכוש. בתביעת הגירושים פרט הבעל 3 עילות גירושים: "ישה מורדת שאינה מקיימת יחסי אישות מזה מספר שנים"; "אישה נואפת מזה מספר חודשים עם ..."; "לא דואגת לניקיון ולא לארוחות ולא דואגת לאחד את המשפחה...".

בעקבות הטענות חייב בית הדין את האישה להתגרש מבעלה, ומשסירבה, ונוכח חילופי דברים שהיו באולם בין בא-כוחה לבין מותב הדיינים, הורה בית הדין הרבני האזורי על מעצרה ועל פיטורי בא-כוחה וחיובו בהוצאות אישיות בסך 15,000 שקל. האישה עתרה לבג"ץ על החלטה זו, והצדדים הסכימו בתום הדיון כי על-מנת להרגיע את הרוחות, באשר הדברים חרגו מהפרופורציות הראויות, ובהתחשב בכך שמדובר בזוג נשוי מזה כ-30 שנה עם 3 ילדים בגירים, "האישה נכונה, מבלי שהדבר ישתמע כהוא זה כהודאה בטענות ובעילות שהועלו כלפיה בעבר, להתגרש; הבעל נכון לקבל את הסכמת האישה ולהתגרש על בסיס ההסכמה; שני הצדדים מצהירים על נכונותם להתגרש ולסדר גט בהקדם בפני בית הדין הרבני. בעקבות זאת מתייתר הצורך להטיל מגבלות כאלה ואחרות על האישה".

עוד הוסכם כי לנכונות הצדדים להתגרש והגירושים בפועל לא תהיה השלכה על הנושא הרכושי, אשר יידון בהתאם לחוק ולהלכה הפסוקה.

לאור גירושי הצדדים, ואך ורק לאור זאת, האישה הסכימה גם לעזוב את הבית, מבלי שהדבר ישתמע כוויתור על תביעתה לזכויות בבית (אם מכוח חזקת שיתוף ספציפי או כל טענה אחרת). הבעל מצידו הסכים להשתתף בשכר הדירה של האישה בסך 2,000 שקל לחודש, כתחליף לדמי שימוש ראויים בבית אילו הייתה ממשיכה להתגורר בבית.

הצדדים אף הסכימו לפנות לגישור לצורך פתרון הסכסוך הרכושי; ואולם בעוד שבעקבות ההסכמות התגרשו הצדדים חיש-מהר - נושא חלוקת הרכוש לא הגיע לפתרון, וההתדיינות בין הצדדים נמשכה.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה על בית המגורים. הבעל הביא לנישואיו מגרש שקיבל בירושה בשנת 1982, מספר חודשים לפני נישואי בני הזוג. הבעל התקשר בשנת 1988 עם קבלן בעסקת קומבינציה, שבמסגרתה העביר שלושה רבעים מהמגרש לקבלן כנגד בניית בית המגורים על הרבע הנותר (ותשלום נוסף של הקבלן בסך 30,000 דולר). בבית המגורים שנבנה התגוררו בני הזוג משך למעלה מ-20 שנה, עד לקרע ביניהם בשנת 2013.

הסוגיה שהובאה לפתחו של בית הדין הרבני האזורי הייתה אם יש להכיר בשיתוף ספציפי בבית המגורים. בית הדין הרבני האזורי פסק לטובת האישה וקבע כי יש להכיר בשיתוף ספציפי בבית המגורים, וכי היא זכאית למחצית משווי הזכויות של בית המגורים הרשום על-שם הבעל. בפסק הדין הסתמך בית הדין, בין היתר, על אמירות של הבעל, מהן הסיק כוונת שיתוף, וכן על התקופה הארוכה, בת 20 השנה, בהם גרו הצדדים יחדיו בבית המגורים.