היכולת "ללכת לאיבוד" לא מאוד מוערכת בטיולים בטבע - וחבל

בכניסה לפארק הסלעים שבכפר הדרוזי כיסרא יש אנדרטה גבוהה שקוראת "לא לאלימות" בשלוש שפות: עברית, ערבית ואנגלית. זוהי קבלת פנים חזקה. כמעט כמו הסלעים עצמם. את פנינו קיבלה גם משפחה סקרנית אך חשדנית במיוחד: משפחת שפני סלע, שמרגישים באופן טבעי כבעלי המקום. כלומר איפה אם לא כאן.

אבל המסלול עצמו לא מתחיל בכניסה, אלא במרחק כ-450 מטר משם. צועדים על המדרכה לכיוון צפון-מזרח, עד שמגיעים לעמוד עץ נמוך עם השלט "שבילי הקטלב והיערון" וסימון שבילים שחור. דרך עפר יורדת לתוך החורש, ועד מהרה הופכת לשביל רגלי צר: זה הרגע שבו מתחיל הקסם, בין עצי האלון המצוי לעצי הקטלב האדומים.

פעם הייתה כאן מזבלה, וגרוטאות היו פזורות בין הסלעים. יערני קק"ל, בסיוע המועצה המקומית, הכשירו שביל בין הסלעים, שייחודם במבנה השכבות שלהם, מעין מדפי סלע שנוצרו כתוצאה מתופעה גיאולוגית ייחודית, ולכן הבקשה היא לא לטפס עליהם.

לאורך הדרך פגשנו שלטי הסבר שפונים בעיקר לילדים ("הי, אני רוני יערוני, עכבר היער"), אך יכולים לעניין גם את המבוגרים ("גדלים כאן עצי אלון עם שורשים כה חזקים, עד כי הם סודקים את הסלע ויכולים אף לגרום לו להתפורר").

במוקד המרכזי נמצא סלע אלכסוני גדול המוקף בשבילי הליכה מסודרים, שאליהם יש נגישות למוגבלי תנועה מהשער הראשי של הפארק (יתר השבילים לא נגישים). בנוסף, יש תצפית על נופי האזור. במקום הזה פגשנו גם משפחה מטפסת, שעסקה בסנפלינג. זו התנהגות שעדיף לוותר עליה: בשלטים הפזורים בפארק נכתב במפורש להימנע מטיפוס, על מנת שלא לגרום נזק ולהפיל מדפי סלע. אחרי הכול, כדאי שכל היופי המיוחד הזה יישאר גם לבאים אחריכם, או לביקור הבא שלכם.

מהסלע האלכסוני ממשיכים אל "נחירי הממותה" ואל מסלעים מעניינים נוספים. זה הזמן לומר שלמרות הציפייה למגוון שלם של חיות בר, פגשנו רק את שפני הסלע - פעמיים. לזכותם ייאמר שניסו לפצות על היעדרם של כל השאר. הסימון השחור הוביל אותנו אל הכביש, לא רחוק מהשער הראשי של הפארק.

עוד בסביבה: במרחק 7.5 ק"מ מהפארק נמצא שביל נורמן, שכולו פרי יוזמתו ועבודתו של האמן נורמן גולדנברג ז"ל, שהיה מראשוני כפר ורדים. על הר אשכר, בגובה של קרוב ל-700 מטר, קיים כבר למעלה מעשור מסלול מסומן צהוב, שמיד לאחר שנפרץ הפך למוקד עניין משמעותי.

היו בו, למשל, מנהרת גמדים ופינת תה של עליסה מארץ הפלאות. לכן, לא פלא שבזמן ביקורנו שם חיפשו מטיילים, כמעט בהיסטריה, את הבית של עמי ותמי. הם לא מצאו אותו, כיוון שבשנים האחרונות השביל מוזנח ולא מתוחזק, ואף שיש חצים עם לבבות ששולחים את המטייל אל משעולי הרומנטיקה, הם לא באמת מובילים לשום מקום.

מה שכן נותר אלה התחריטים על הסלע, שצריך להתבונן היטב כדי לראות אותם - חוויית גילוי מרגשת, ועדיין עולה המחשבה האם זה טבעי, או שמישהו יצר את הפרצוף שהרגע ראינו.

אז למה בכל זאת לבוא, למרות ההזנחה? קודם כול, בזכות אווירת הקסם של היער, והנוף הנשקף לעיני מי שטורח לטפס ולצעוד בכל השבילים הקטנים. יש אפילו ספסל אחד מבודד שמאפשר להתנתק מהעולם. היכולת "ללכת לאיבוד" אומנם לא מאוד מוערכת כשמדובר בטיולים בטבע, אבל דווקא כאן זה הדבר הנכון ביותר לעשות.

אם אתם רעבים, קבלו המלצה לסמבוסק הארזים בכפר חורפיש, מרחק של 20 דקות נסיעה מכיסרא.

איך מגיעים: נוסעים בכביש 89, וסמוך לכפר הוורדים פונים לכביש 854 (למגיעים ממערב, פנייה ימינה). חולפים על פני הגן הפתוח תפן, ובכניסה לכפר כיסרא פונים שמאלה (כביש 8655). נוסעים לכיוון קאנטרי הגליל, ומשם ממשיכים עוד כ-500 מטר לכניסה לפארק. חונים וצועדים כ-450 מטר לכיוון עמוד עץ ועליו שלט "שביל הקטלב והיערון" (לא להתבלבל עם שלטים אחרים). ווייז: פארק הסלעים כסרא-סמיע.