משפחות ממוצא מזרחי היו די יוצאות דופן בכרמל של שנות ה-70, וסבלתי מזה המון. זה גרם לי להיות כזאת שלא מרימה את הראש

התדמית האיומה של הקבלנים, הטעויות של כחלון וכישלון ‘מחיר למשתכן’, וההשראה שקיבלה מסטלה הנדלר כששתיהן עבדו יחד בבזק • מיכל גור, מנכ”לית חברת הנדל”ן הבורסאית אלמוגים, סוגרת שנה בתפקיד, מספרת על הסוציאליזציה הקשה כאישה מזרחית בדרך לראש הפירמידה, וקובעת בראיון ל"ליידי גלובס": "זה זמן מצוין לקנות דירה, בעיקר בפריפריה. הרכבת נוסעת, והפיקדון בבנק תמיד עשה הרבה פחות מהתשואות על דירה"

מיכל גור / צילום: איל יצהר
מיכל גור / צילום: איל יצהר

"הקבלנים גרפו כסף עם כף של טרקטור, ועכשיו הם בלחץ". את המשפט הזה אמר שר האוצר, משה כחלון, בשנה האחרונה. לא מדובר בהתבטאות יחידה או חריגה שלו נגד הקבלנים. הקדנציה שלו במשרד התאפיינה במאמצים מרובים להילחם במחירי הדיור הגבוהים, ולהמחיש שהצליח בכך. אבל אם על המאמצים אין מחלוקת, על ההצלחה יש גם יש.

"מעציב אותי שעדיין ישנה תפיסה, כמו בשנות ה-80, שהקבלנים הם אנשים מדושני עונג, שנוסעים במרצדסים שלהם", אומרת מיכל גור, מנכ"לית חברת הנדל"ן אלמוגים, בראיון ל"ליידי גלובס". "התדמית של הקבלנים נורא שלילית, אפילו שהיא כבר מזמן לא נכונה. הרווחיות היום בענף הבנייה נמוכה יותר מאשר בענפים כמו הייטק, תעשייה, בנקים או ביטוח, ועדיין הקבלנים הם דגל אדום ושם נרדף למקצוע עם רווחי עתק, בעוד שהיום הם מגרדים את ה-10% רווח, ומצויים בסיכון גבוה. הענף כולו נמצא היום באי ודאות".

מה הטעות הכי נפוצה לגבי קבלנים?
"חושבים שקבלן מוכר דירה וסופר את הכסף, אבל המציאות היא ששנים אחרי מכירת הדירה אנחנו מטפלים בפרויקטים ונותנים שירות לרוכשי הדירות, ועל זה אף אחד לא מסתכל. היום, בעולם הטכנולוגי, בכל פרויקט קמה קבוצת ווטסאפ, וצריך להתמודד עם הרבה מידע כוזב שמוצף בקבוצות האלה, עם הרבה יותר כוח אדם. אם פעם רוכש דירה היה שולח מכתב לחברה, היום מתקשרים לטלפון הנייד של המנכ"ל על כל בעיה קטנה".

אלמוגים החזקות מתמחה בייזום למגורים, וגם מבצעת את הפרויקטים שלה. בשנים האחרונות היא הרחיבה את פעילותה לאזור השרון והמרכז, וגם לים המלח. גור נכנסה לתפקידה בדצמבר 2017, ותוך פחות מחודשיים הובילה את החברה לגיוס אג"ח בבורסה, מה שאפשר לחברה לקחת ארבעה פרויקטים חדשים למגורים - בהרצליה, בפרדסיה, באור ים ובחיפה. "השנה ניכנס לשלב של מימוש וביצוע הפרויקטים האלה, ובמקביל ניכנס חזק גם לתחום ההתחדשות העירונית בתל אביב", היא מספרת.

איך שוק הדיור מגיב לבחירות?

"באופן מאוד סלקטיבי. הקושי הגדול הוא בפריפריה. הצפת ערים כמו קרית ביאליק ועפולה בדירות של מחיר למשתכן פגעה בהן ללא ספק. לעומת זאת, אזור המרכז יקבל תנופה, כי אנשים יעדיפו לחזור למקום הבטוח שבו יש ביקושים יציבים. הייתה הקצאת משאבים לא מאוזנת בין המרכז לפריפריה".

בתקופת הבחירות דובר על ביטול תוכנית מחיר למשתכן, אבל כחלון טוען שאי אפשר להתווכח עם אלפי זוגות צעירים שהצליחו לקנות דירה מוזלת, וחלקם כבר נכנסו לגור בה.

"גם אני מאמינה שתוכנית מחיר למשתכן לא תאריך ימים, כי היו בה הרבה כשלים. היא פנתה לסקטור מאוד ספציפי, ולא התייחסה לכלל האוכלוסייה. זה שכחלון פתר את הבעיה לחלק מהזוגות הצעירים, זה יופי, אבל מה עם השאר? עדיין ממתינים ומחכים.

"אנחנו זכינו בקרקע להקמת פרויקט מחיר למשתכן בחיפה, ורק עוד שנתיים נקבל אותה, מה שאומר שרק עוד חמש שנים נסיים לבנות את הפרויקט. זה טוב לזוג צעיר שצריך פתרון עכשיו?".

מה הפתרון שלך?

"דיור זול להשכרה ארוכת טווח, למשל, הוא יותר יעיל ויותר כלכלי והוגן ממחיר למשתכן, אבל ההיקפים שלו, נכון להיום, הם טיפה בים.

"זה פתרון מצוין גם להמון זוגות צעירים שאין להם הון עצמי. באים אליי לא מעט קונים כאלה, שיש להם רק 100 אלף שקל הון עצמי, ואין לי מה להציע להם. בשורה התחתונה, מחירי הדירות לא ירדו. הביקושים בהחלט ירדו, כי הקונים יושבים על הגדר. בכל מקרה, מאז שהכריזו על הבחירות הרגשנו שהרוכשים חזרו לשוק, כי הם מבינים שהמחיר למשתכן לא יימשך, וירידת מחירים אין".

אז מה יוריד מחירים?

"הבעיה האמיתית נמצאת במערכת הרגולציה. הזמן שעובר מרגע רכישת קרקע ועד לסיום בנייה מתסכל מאוד. מהסיבה הזאת פנינו לחו"ל - פרויקט בבלגרד, סרביה. היתר בנייה שבישראל לוקח שלוש שנים להוציא, בבלגרד הוצאנו תוך חצי שנה. זמן שווה המון כסף בענף הבנייה".

מה משתלם יותר לזוג צעיר: לקנות או לשכור דירה?

"תלוי איפה. בפריפריה היו ירידות מחירים, ובאזורים שקרובים למרכזי ערים כמעט ולא. לכן אני חושבת שזה זמן מצוין לקנות דירה, בעיקר בפריפריה. גם אם הקונה לא מתכנן לגור בדירה, שווה לו לקנות ולהשכיר. אפילו להתחיל מדירת יד שנייה זולה, רק כדי לעלות לרכבת הזאת של ענף הבנייה. הרכבת נוסעת, והפיקדון בבנק תמיד עשה הרבה פחות מהתשואות על דירה.

"בשורה התחתונה, כמות התחלות הבנייה ירדה והריבית נמוכה, ויש עדיין ביקושים לדירות שיענו על קצב הילודה הטבעי. אבל בחירות הן אף פעם לא תקופה טובה לשוק הנדל"ן, כי הן כרוכות באי ודאות, שהיא האויב מס' 1 בשוק".

לרצות את הסביבה

גור, 54, נולדה בשכונת נווה שאנן בחיפה, להורים שעלו לישראל מעירק וממרוקו, והיא הבכורה מבין שלושה אחים. "משפחות ממוצא מזרחי היו די יוצאות דופן בכרמל של שנות ה-70, והאמת היא שסבלתי מזה המון. אחי ואחותי, שהיו צעירים ממני, כבר כמעט ולא הרגישו בזה, והבנות שלי, לשמחתי, בכלל לא מכירות את התחושה.
"זה גרם לי להיות כזאת שצריכה כל הזמן לרצות את הסביבה, שכן עושה חשבון, לא שואלת שאלות ומודה על מה שיש. אני לא אוהבת את הביטוי, אבל כזאת שלא מרימה את הראש. זה ליווה אותי המון זמן, גם בחיים המקצועיים, ולקח לי זמן להשתחרר מזה. גם אבא שלי, שהיה איש חינוך, מנהל בית ספר עמל, היה מאוד רגיש לנושא הזה, וגם הוא חי בתחושה דומה הרבה שנים".

חיפשת את הדרך לצאת מחיפה?

"בצבא שירתי בגולני, היינו בגדוד 10 חיילות ו-400 חיילים. קו, אימונים, אוהלים, והתקופה הייתה כיפית. יצאתי מהבועה של נווה שאנן, וכבר בחופשת השחרור התחלתי ללמוד כלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים. האמת היא שאז כל אמא רצתה שהילד שלה יהיה עורך דין, ולא התקבלתי למשפטים, אז הפשרה הייתה כלכלה וחשבונאות. היום אני כל כך שמחה שלא התקבלתי למשפטים וכן לכלכלה, כי אני מאוד כלכלית ופיננסית בנטייה שלי.

"האוניברסיטה העברית הייתה חממה, ושם גם הכרתי את בעלי. התחתנו, ואחרי שנה התגרשנו. המשכתי מיד לתואר שני, עבדתי בבזק, והבוסית שלי הייתה סטלה הנדלר. אני הייתי ברכש והיא הייתה מנהלת תחום. היא הייתה חרוצה ורצינית, מלאת דרייב. היה ברור כבר אז שהיא תגיע רחוק, ולא הפתיע אותי שהיא התקדמה והגיעה לאן שהגיעה.

"בזמן העבודה בבזק אפילו גרתי בדירה מעל הדירה שבה היא גרה עם בעלה אייל הנדלר, באותו הבניין בגבעה הצרפתית. בכל מיני נקודות בחיים המקצועיים שלי חשבתי עליה לא מעט.

"אני זוכרת בעיקר את הביטחון העצמי שלה, והאמונה ביכולת שלה ובכך שהיא ראויה. מאוד הצטערתי לשמוע על ההסתבכות שלה. אני מאמינה שבכל מה שהיה תלוי בה, היא התנהלה ביושר ובמקצועיות. אולי הנאמנות שלה למערכת ולראשיה הייתה בעוכריה".

אחרי הלימודים חזרה לחיפה, "כי בסוף אני טיפוס משפחתי, ורציתי לחזור לעיר הולדתי שאהבתי. זו הייתה התקופה של הבנייה המאסיבית של תחילת שנות ה-90, עם העלייה הגדולה מבריה"מ לשעבר. הייתי בת 28, ומוניתי למנהלת שיווק של חברת נדל"ן פרטית, א.לוי. אחרי כמה חודשים ראו שהיכולות שלי גבוהות יותר, וקידמו אותי לתפקיד מנהלת כספים. בדיוק אז החברה הפכה לציבורית, וליוויתי את התהליך.

"אחרי ארבע שנים הכרתי את בן זוגי עופר לוי (בן משפחה של בעלי השליטה בחברה), שהיה שם בתפקיד לוגיסטי, והפעם החלטתי לא להתחתן שוב ברבנות, כי זכרתי היטב איך הם שקלו אם לתת לי ולבעלי להתגרש. המחשבה שגורלי ומצבי המשפחתי נתונים להחלטה של מישהו אחר הייתה בלתי סבירה בעיניי, ולא הייתי מוכנה לזה. אנחנו חיים יחד באושר 23 שנה, עם שתי בנות ובלי תעודה".

אחרי למעלה מ-20 שנה באותה חברה, כשכבר הייתה משנה למנכ"ל, א.לוי נקלעה לקשיים בגלל מה שהיא מכנה "הפרש בעיתוי של תשלומים". יחד עם עורכי הדין של החברה ניהלה את ההסדר מול מחזיקי האג"ח במשך שנה וחצי. "נאלצתי להתמודד עם מהלכים שחורגים מניהול עסקה רגילה, ובעצם התהליך משך אותי למעלה. קיבלתי פידבקים כל כך מפרגנים מאנשים מבחוץ, שאמרו לי בלי שהיו חייבים, שהתפקיד שאני עושה קטן עליי. אפילו עורכי הדין שייצגו את מחזיקי האג"ח אמרו לי ‘הגיע הזמן שלך. הבאת את החברה להסדר, תתקדמי הלאה’. החברה באמת עמדה בהסדר עד השקל האחרון, שקל אחד לא הלך לתספורת, ועל זה אני גאה".

לאחר שגור השלימה את ההסדר, נוצר מבחינתה חלון הזדמנויות לעזוב את החברה. "העזיבה לוותה בהרבה חששות, אבל הרגשתי שזה הזמן שלי להמשיך קדימה, שזאת ממש התחנה האחרונה ברכבת. הייתי בת 49 כשעזבתי, והרגשתי שאם אשאר בחברה אחרי גיל 50 לא יהיה לי סיכוי לקריירה שנייה - גם אישה, גם בת 50, וגם מחיפה. לעולם לא הייתי מקבלת את התפקיד שאני עושה היום, אם לא הייתי עוזבת את העבודה הקודמת.

"מה שגרם לי לקבל סופית את ההחלטה היה ששאלתי את עצמי איך אספר לבנות שלי שבגיל 49 הגעתי לצומת דרכים, אבל החלטתי להישאר באזור הנוחות שלי ולא לנסות להתפתח. שאלתי את עצמי אם אהיה גאה בסיפור שלי, והתשובה הייתה לי ברורה. גם אבא שלי אמר לי בגיל 80: ‘אני לא רוצה שתגיעי לגיל שלי, ותרגישי שלא מספיק האמנת בעצמך’, ולחץ עליי לעשות מה שאני רוצה".

באותו שלב לא חיכתה לך שום משרה אחרת.
"אפילו לא חיפשתי עבודה. החלטתי לעשות מה שכל השנים לא הספקתי. למשל, לעשות את ההתמחות בראיית חשבון כדי לקבל תעודה, 20 שנה אחרי שסיימתי את המבחנים בהצלחה. לפני כחודשיים קיבלתי את הרישיון. המחשבה הייתה בסופו של יום ללכת למגזר הציבורי, הרגשתי ששם אוכל להשפיע. פורסמו כמה מכרזים לכל מיני משרות בעמידר, בנמל חיפה, בחברות כלכליות של רשויות מקומיות, והתמודדתי בהם. בכל המקרים הגעתי להיות אחת מבין שני המועמדים האחרונים, ותמיד בראיון הסופי הודיעו לי שקיבלו גבר בגיל 40, פחות מנוסה ופחות מקצועי".

כלומר, למרות השיח על העסקת נשים במגזר הציבורי, המציאות הוכיחה אחרת.

"ממש כך. לא הייתה פעם אחת שאישה ראיינה אותי. בכל המקומות המראיינים שאלו אותי שאלות מעליבות. באחד המקומות המראיין קרא לי מיידל’ה, והיועץ המשפטי שהיה לידו כמעט נתן לו בעיטה.

"בשלב מסוים הבנתי שלמגזר הציבורי לא אתקבל, כי הוא חסום בגלל צרות מוחין וראייה מגדרית חסרת מעוף. הלכתי ללמוד שמאות מקרקעין, תחום שאני חיה ונושמת, ותמיד הרגשתי שזאת חוליה חסרה בהשכלה ובידע שלי, אחרי תואר ראשון בחשבונאות ותואר שני בכלכלה ומינהל עסקים, ותפקיד בכיר בחברת נדל"ן.

"כשסיימתי את הלימודים, עשיתי ייעוץ כלכלי לחברות, חוות דעת פיננסיות לכל מיני גופים, לרבות בתחום ההגבלים העסקיים על מחירים מופקעים בחברות כמו קוקה קולה. בתחום הנדל"ן עבדתי לצד נאמנים, וגם הייתי חברה בדירקטוריונים, רק כדי להתפרנס. בעלי, שגם עזב אחריי את חברת הנדל"ן, הקים עם שותפים את חברת כרמל מגורים שעוסקת בתמ"א 38, ובניתי גם עבורם מערך של התנהלות פיננסית".

ואז הגיע הטלפון ממאיר דלאל.

"הוא היה שנים בשוק החיתום מטעם דיסקונט ולאומי פרטנרס, היה הראשון שהנפיק את א. לוי לציבור, וזכר אותי. הוא גם הנפיק את אלמוגים, וסיפר שהחברה מחפשת מנכ"ל, ושהמליץ עליי. שוב נפתח חלון הזדמנויות, רק שהפעם ישבתי עם אנשים עם ראש פתוח, שלא רואים באישה חיסרון, וידעו להעריך את הניסיון שלי בענף. התמודדו איתי על התפקיד שני גברים, והוחלט לקחת אותי".

הבנתי שמגיע לי

למרות שנבחרה לתפקיד מנכ"לית חברת נדל"ן, גור בטוחה שמגדר הוא עדיין שיקול אצל מקבלי החלטות "גם בתעסוקה וגם בדירקטוריונים של חברות. אני דירקטורית בשלוש חברות, ובשלושתן אני אישה יחידה. באלמוגים יש שתי חברות דריקטוריון. שמתי לב שגברים תמיד תולים את ההצלחה שלהם בכמה הם ראויים, בעוד נשים תמיד מרגישות צורך לתת קרדיט לגורמים חיצוניים - הייתי בת מזל, דחפו אותי, נתנו לי הזדמנות. גם אני, לשם ההגינות, למרות הניסיון והעובדה שאני ראויה לתפקיד, רק בשנים האחרונות הפנמתי שזה מגיע לי בזכות עצמי. קשה להשתחרר מהטרמינולוגיה הזאת. צריך, כנראה, שיתחלף דור כדי שהסיפור הזה ייפסק לגמרי".

אז מה המסר לאישה בת 50 שגרה במרחק של לפחות שעה מתל אביב?

"לא צריך למהר. תפקיד ניהולי בכיר דורש בגרות נפשית. זה נכון שבהייטק רואים צעירים בגיל 30 עושים אקזיט, אבל זה תחום שונה. ליצירתיות אין גיל, אבל ניהול גוף ציבורי דורש בגרות נפשית שאין לה קיצורי דרך, והיא באה בדרך כלל רק עם שנים של ניסיון. בגיל 30-35 לא הייתי בשלה לתפקיד הזה, והשנה שעברה מאז שאני בתפקיד היא השנה הכי טובה בחיים שלי, ולא הייתה דקה שלא נהניתי. זה הרבה בזכות הבשלות והניסיון שעוזרים לך לדעת להפריד בין עיקר לטפל, ולראות את התמונה הגדולה, שזה אחד הדברים הכי חשובים בניהול".

נשים וגברים מנהלים אחרת?

"הניסיון לימד אותי שכן. אני אימצתי את השילוב בין שניהם. בתקשורת המילולית אני בהחלט יודעת לדרוש בטון סמכותי עמידה ביעדים ובמשימות, וכל התקשורת המילולית היא ברורה. אבל בכל מה שקשור לתקשורת לא מילולית, אין ספק שלנשים יש יתרון על פני גברים. אם זה שפת הגוף, הראייה מעבר, האינטליגנציה הרגשית, וזה בא לידי ביטוי, למשל, ביכולת להניע עובדים באמצעות קול נעים ונינוחות, שחסרים אצל גברים.

"אני כבר בגיל שאני יכולה לראות בגברים את מה שהם לא יודעים להראות. אותי, למשל, לא מעניין האגו. גברים נותנים לאגו להשתלט עליהם הרבה פעמים, וזה חבל. מה שמזין אותי זה הצלחה. אני לא צריכה לדרוש קרדיט על הצלחה שלי".