גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

ספרים אפריל / צילום: איל יצהר

המעידה, הרמן קוך, הוצאת תכלת, 283 עמ'

רוברט-שם-בדוי הוא ראש העיר של אמסטרדם. הוא נשוי לסילביה-שם-בדוי, אישה ממדינה מזרח אירופית שהוא מסרב להסגיר את שמה, יש להם בת אחת, דיאנה-שם-בדוי, תיכוניסטית, והם בסך הכול מסתדרים לא רע ביניהם. אלא שאז רוברט וסילביה הולכים למסיבה, היא מצחקקת עם אחד מחברי המועצה, ורוברט, בשפת העם, 'נכנס לסרטים'. בכל זאת, כשכולם מכירים אותך, ההשפלה הרבה יותר עמוקה.

הרמן קוך מערבב ב'המעידה' בין האישי לציבורי, ומעלה אינסוף סוגיות למחשבה. קודם כל, ישנו עניין הבגידה או לא בגידה. כמו אקדח במערכה הראשונה, מגיעה האמירה שרומן מחוץ לנישואים אפשר להסתיר זמן רב, אבל אם הוא מסתיים בגלל מוות קשה להסתיר את היגון, "הוא דולף החוצה מכל החורים" (עמ' 71).

ישנה גם שאלת הארכת תוחלת החיים, שעולה דרך הוריו של רוברט, בני ה-93 וה-95. על פי הסיפור הם מתפקדים היטב, ואינם נזקקים לעזרה (כמה אנשים בגיל הזה במצב כזה אתם מכירים?), אבל הם מפחדים מהרגע שזה כבר לא יהיה כך. הם פיתחו אסטרטגיות התמודדות, אבל כמו בכל ספר טוב, גם הן משתבשות - וזה אחד הנתיבים המעניינים של העלילה.

הספר כתוב כזרם תודעה, ולכן אינו נאמן לסדר הנכון של ההתרחשויות. זו בחירה מעניינת, כמו גם ההחלטה להשתמש בשמות בדויים בספר שהוא ממילא פרוזה: כאילו קוך אומר לנו שזהות זו או אחרת חשובה פחות מהסוגיות העקרוניות של החיים. וזה שהגיבור הוא ראש עיר, רק מאפשר לקוך להציף נושאים שכולנו צריכים לתת עליהם את הדעת (טורבינות הרוח, למשל - הייתכן שהנזק רב על התועלת?).

ואם ראש העיר הוא הגיבור הראשי, אמסטרדם חייבת להיות הגיבורה המשנית, שאיתה הוא מקיים יחסי שנאה-אהבה. לדידו, זו אינה עיר של ממש, אלא עיר צעצוע, בריכת כדורים למבוגרים. אין לה שום סימן היכר משמעותי (תעלות זה לא נחשב), ומצד שני, האדם הקטן מרגיש בה בן אנוש, אין מבנים שמאיימים עליו כמו בלונדון ובפריז (קוך מתעלם ממגדל אדם). מצד שלישי, בכל מקום שנותנים לאנשים לבחור מקבלים כיעור, בארכיטקטורה כמו בפוליטיקה, וזה בדיוק מה שקרה עם בית העירייה של אמסטרדם (תבדקו בגוגל אם אתם לא מכירים). מעידה קלה? לא הפעם.

שורה לזכור. "היתרון הגדול של ההזדקנות: אני כבר לא מפחד להחמיץ שום דבר. אני יודע שלא אחמיץ שום דבר" (עמ' 113).

שורה תחתונה. עצוב הוא להיות ראש העיר אמסטרדם.

אור ירח, מייקל שייבון, עם עובד, 449 עמ'

לא מעט ספרים נכתבו על מערכות יחסים בין ילדים להוריהם, פחות מזה נכתבו על הקשר בין נכדים לסביהם. מייקל שייבון בוחר לעשות זאת ב'אור ירח', אבל הוא לא מתחייב להיות נאמן למציאות. להפך: הוא נוטל את החירות להמציא את הסבא והסבתא שהיה רוצה, לייחס להם סיפורי גבורה או סיפורי שיגעון, ולבנות דמויות שהוא גאה בהן ובהרפתקאות שלהן.

זהו ספר מאוד יהודי-אמריקאי, על כל המשתמע מכך. הסבתא היא ניצולת שואה ממוצא צרפתי, שאהבה לחלוק סודות עם הנכד. הסבא הוא אמריקאי שהגיע לאירופה כקצין עם פלישת בנות הברית, והתמסר רק בעשרת הימים האחרונים של חייו. כל הדברים ש'לא מדברים עליהם' דוברו בזמן הזה.

שייבון בונה עלילה אינטרגלקטית, שבה האובססיה של הסבא לירח ולכוכבים עזרה לו להתמודד עם הנעשה על כדור הארץ; והעיסוק בחלליות ובטילים היה פקק שנועד לאטום את ליבו מפני דליפה של צער, גם 14 שנה לאחר מות אשתו. יש פה גם ניסיון להכניס מתח, אלא ששייבון מאט את הקצב פעם אחר פעם (שלא לדבר על טרחנות הערות השוליים) - וחבל.

שורה לזכור. "אין באמת שליטה. הכול הסתברויות וצירופי מקרים. מתרוצצים כמו חתולים בשק" (עמ' 141).

שורה תחתונה. מדריך לטרמפיסט בגלקסיה של שייבון.

מוות על הנילוס, אגתה כריסטי, הוצאת עם עובד, 377 עמ'

"זהו אחד מספרי המסעות הטובים שלי", הכריזה אגתה כריסטי אחרי שסיימה לכתוב את 'מוות על הנילוס'. נו, אין כמעט ספק שהוא תרם לעליית מספר התיירים למצרים, שלא לדבר על הנרשמים לשיט בספינת קיטור במימי הנילוס. האפשרות להיתקל במקרה רצח או שניים או יותר לא הרתיעה, כנראה, אף אחד. דברים כאלה קורים רק אצל כריסטי ואצל הרקל פוארו.

כ-20 נוסעים עולים על סיפון ה'כרנך' למסע בין עתיקות מצרים והמפלים. מעל כולם זוהרת לינט ריג'ווד, הצעירה העשירה ביותר באנגליה, עדיין לא בת 21 וכבר נשואה. למעשה, היא כאן בירח דבש עם בעלה. היא מוטרדת מכך שהאקסית של בעלה (שהיא גם חברתה הטובה לשעבר) נמצאת על אותה הספינה, ופוארו 'מרגיע' אותה ש"יש זמנים שבהם גאווה וכבוד עצמי מתעופפים מהחלון, ומפנים מקום לרגשות אחרים" - ואלה זמנים מצוינים לבניית עלילה. כל כך הרבה חשודים, כל כך הרבה אנשים שלא אומרים את האמת.

מכל ספר של כריסטי אפשר לקחת כמה תובנות על זמניות. אחת מהן היא שכמעט לכל אחד יש מה להסתיר, השאלה היא עד כמה ההסתרה שלו פוגעת באחרים. תובנה אחרת היא שכדי לראות את האמת צריך קודם כל לנקות את כל ההפרעות החיצוניות, כמו שעושים בעת גילוי ארכיאולוגי. ובל נשכח ש"לצעירים בימינו נדמה שהם יכולים לעשות כל מה שמתחשק להם". לא משנה מתי הם 'ימינו', תקבלו אמת שרלוונטית תמיד.

שורה לזכור. "האדם נאלץ להמציא את העבודה כדי שלא יצטרך לחשוב" (עמ' 25).

שורה תחתונה. צאו להפליג בין דפי הספר. הנילוס הוא רק בונוס.