אבא עושה בושות / איור: עומר הופמן
אומרים שהחיים, בגדול, נחלקים לשני חלקים קלים לאבחנה. את החלק הראשון הורסים לך ההורים ואת החלק השני הורסים לך הילדים. אחרי שגייסנו את עמית לצה"ל לפני קצת יותר משנה, המשכנו ביישום תוכנית האב לפינוי הבית וגייסנו לשם גם את רוני. ביקשנו להמעיט את ההתערבות שלנו בשיבוץ שלהן (היום כל אחד מכיר אחד שמכיר אחד, שמכיר בסוף "שרשרת השמכיר", איזה מפקד יחידת סייבר או איזה סמל מהבקו"ם שיכולים לסדר אותך) וכך, בלי אף "שמכיר", רוני התגייסה לשירות אמיתי ומשמעותי בקורס מ"כיות.
הלילות הראשונים לא היו קלים, אבל בסוף התרגלתי. התברר שלרוני, לעומתי, היו חבלי קליטה יותר ארוכים, ובכל ערב שלחתי לה מילים של שיר מתאים אחר, בליווי הביצוע שלו ביוטיוב, שתהיה לה קצת נגיעה רכה לפני השינה. היה לה קר, ירד לה גשם, האוכל היה על הפנים (אחרי ששנים לימדתי אותה שלא אומרים "איכס על אוכל", הפעם לימדתי אותה שלא אומרים "אוכל על איכס"), והרגעתי אותה שגם היא כמרבית בנות מינה לא תאכל שנתיים, ובמהלכן באורח פלא, גם היא תוסיף למשקלה 10 ק"ג.
אחרי שבועיים ראשונים בבסיס ושבת ראשונה בבית - עשה רושם שרק אני נותרתי עם קשיים. בכל אופן, אתה מגדל ומשקה אותה בערוגה שלך במשך 18 שנים, ואז מוסר אותה, כשהיא כבר כמעט מוכנה, לגוף שמחליט עליה ועליך ועל מינון הקשר ביניכם, וזה לא פשוט.
במהלך הקורס רוני הודיעה לי שהיא נשלחת לשבועיים של אבטחת יישובים בבקעה. ההבנה ש"שמירת יישובים" היא הליך שבו רוני תשמור על היישוב ולא שהיישוב ישמור עליה, נראתה לי מוזרה ומעט מופרכת לגילה. מאחר שהיישוב המופקר שבחר בה כשומרת היה באזור בקעת ים המלח, הודעתי לה שבאחד הערבים, בדרכי להרצאה במלון באזור, אעבור דרכה, רק לוודא שהכול בסדר.
ההרצאה נפלה יומיים לפני שובה הביתה, ודומה כי יכולתי להתאפק עם הביקור הזה, אבל התחושה שאני עובר סמוך אליה, אחרי שבועיים שלא נפגשנו, הייתה חזקה אפילו יותר מההוראה שרוני שלחה אלינו, שאסור לי לבקר אותה. הגעתי ליישוב השמור, זיהיתי - מבעד לחושך ומכוח ניסיון אישי של שנות אבטחת יישובים בשטחים - את המבנה הכי לא מטופח ביישוב ודפקתי על דלתו.
כעבור שניות ספורות שמעתי את קולה של בתי שואל בהיסוס מי זה, הזדהיתי שזה אני, השאלה חזרה על עצמה שוב ושוב וכמוה גם התשובה שלי, שהפכה נעלבת יותר ויותר - בכל זאת, אחרי 18 שנים ביחד, לא חשבתי שהיא תטעה בזיהוי. כשסבלנותי פקעה פתחתי את הדלת בתרועה ובגעגוע ואמרתי לה, "רוני, שבועיים עברו, ואת כבר לא מזהה את אבא" - ומיד הבנתי שאכן הייתה טעות בזיהוי וזו לא רוני אלא חיילת אחרת. שאלתי אותה איפה מונחת רוני והיא כיוונה אותי לחדר סמוך, שם הקיצה רוני משנת שביזות, הביטה לעברי ואמרה ברגש: "מה אתה עושה פה, לך מכאן". מיד ניסיתי לתקן אותה ואמרתי לה: "את רדומה, רוני, זה אבא", וכהרף עין הבנתי שהיא ערנית ואפילו מדי. צעדתי לאחור, בעידוד מאסיבי משהו של רוני, ויצאתי מהמבנה.
בחוץ רוני הסבירה לי שמי שפתחה לי את הדלת זו אותה מפקדת שאסרה עליה מפורשות את הביקור שלי (אם רק היה לי קצת מודיעין לפני מבצע... מי מניח, לכל הרוחות, מפקדים בתוך מבנה של שמירת יישובים.. בזמני זה לא היה כך). חזרתי למבנה, התנצלתי, הודעתי שיש לי ערימות של שוקולד וצ'ופרים ברכב ושאלתי את המפקדת האם אוכל להביא ולהניח לרגליהם את דמי השתיקה שלה. המפקדת הסכימה והורתה לרוני ללוות אותי לרכב. צעדתי בראש מושפל ורוני צעדה כשני מטר מאחוריי, כשהיא אוחזת ברובה שלה.
בשל ההיכרות העמוקה בינינו, זו הייתה הפעם היחידה בחיי הבטוחים למדי, שמוות מירי נראה לי בגדר אפשרות סבירה. המרחק הקצר לרכב נראה לי כנצח. לאחר שהעברתי לשומרת שהלכה מאחוריי את כל מרכולתי, ברחתי מהמקום כל עוד נפשי בי. כעבור 10 דקות השיגה אותי בשורת הווטסאפ שבה רוני הודיעה לי שנמסר לה שהיא עולה להישפט אצל מפקדת הפלוגה בעוון מעשי אבות. זו הבשורה שקיוויתי לברוח ממנה.
את קורס המ"כים שלי סיימתי לפני יותר מ-30 שנה. נענשתי שם על בסיס שבועי, ועמדתי בכך בכבוד. המשפט האחרון שלי בצבא היה כקצין, לאחר שבטעות שכחתי להגיע לעליית משמר, ושמו לב לכך בעיקר כי אני הייתי אמור לפקד על אותה עליית המשמר. התייצבתי בפני קצין השיפוט, שהקריא לי את האשמה של היעדרות מהמקום ואני טענתי טענת אליבי ("במקום אחר הייתי"), ולדעתי הייתי החייל היחיד בצה"ל שטענת האליבי שלו הוכחה והתקבלה ובעקבות כך הוא הורשע בדין.
באותו אירוע הייתי בטוח שזו הפעם האחרונה שבה אחשוש ממשפט צבאי. והנה, שוב המתח והחרדה. רוני עדכנה שכל החברות התארגנו ליציאה הביתה ורק היא נותרה להמתין ליד חדר המ"פ למטרות משפט. ניחמתי את עצמי שאם היא תחטוף שבת, לפחות המשפט שאליו אעמוד בפניה יידחה בשבועיים עד ליציאה הבאה שלה, ומנגד, אם היא תזוכה, יהיה לי טיעון מקל לעונש. כעבור שעה ארוכה הגיע הטלפון הגואל, שבישר לי שהמפקדת רק הזהירה אותה מטעויות של ההורים ופטרה אותה בזיכוי מהדהד.
רוני הגיעה הביתה כועסת ומחויכת. היא הבינה בדרך הקשה שהיא עדיין בחלק הראשון של חייה, החלק שאותו אמורים להרוס לה ההורים. השבוע, עם תום הקורס, שוב הגעתי לצבא, הפעם באישור, להיות הורה גאה בטקס הסיום, להביט בבתי היפה והזוהרת, בשרשרת הפיקוד הצעירה ובדגל המדינה. בבסיסי האימונים של פעם היה השלט "קשה באימונים - קל בקרב", ואנחנו תיקנו אותו ל"קפה באימונים - נס בקרב". וחשבתי על הנס הזה, שקורה כאן למעלה מ-70 שנים, והצטרפתי לשירת ההמנון, מלא גאווה בילדה, בצבא, במדינה ובנס העצום הזה, שאנחנו מוסיפים להיות חלק ממנו.