רויטל סויד / צילום: תמר מצפי
מדינת ישראל מציגה את עצמה כאי שטוף אור בתוך מרחב אפל של מדינות חשוכות, וכולנו רוצים לחשוב שאנחנו כל הזמן הולכים לעבר החדשנות והקידמה. אבל מערכת הבחירות האחרונה הבליטה את העובדה שביותר ממובן אחד אנחנו בעצם צועדים אחורה לעבר החשיכה והבערות. הדוגמה שהיא אולי הבולטת ביותר נוגעת לייצוג הנשי בבית המחוקקים וליחס לנשים בחברה הישראלית בכלל.
אחרי מערכת הבחירות הקודמת, שהביאה לגידול משמעותי של הייצוג הנשי בכנסת, בבחירות 2019 השתנתה המגמה לרעה. בקואליציה המסתמנת של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שתכלול כנראה 65 חברי כנסת, יהיו 13 נשים בלבד. 10 חברות כנסת מהליכוד, חברת כנסת אחת מ"ישראל ביתנו", חברת כנסת אחת מ"איחוד מפלגות הימין", וחברת כנסת אחת מ"כולנו". בכנסת הנוכחית, קואליציה + אופוזיציה, יכהנו 29 נשים מתוך 120 חברי כנסת. לשם ההשוואה, בכנסת היוצאת כיהנו 36 נשים. עם זאת, נזכיר שגם בכנסת הקודמת הושבעו תחילה 29 נשים, ורק בהמשך נכנסו עוד נשים לאחר פרישות של ח"כים.
בכנסת ה-19 היו 27 נשים. בכנסת ה-15 היו 17 נשים, בכנסת ה-10 היו 9 נשים בלבד. בכנסת ה-5 היו 12 נשים. גם בכנסת הראשונה כיהנו 12 נשים.
התמונה היא עוד יותר עגומה כשחושבים על האופן שבו תיראה הממשלה שנתניהו צפוי להקים. בהיעדרה של איילת שקד, שללא ספק הייתה האישה הבולטת ביותר בממשלה ובכנסת היוצאות, ממשלת נתניהו הקרובה צפויה לכלול נשים בודדות. גילה גמליאל, מירי רגב,ואולי עוד אישה או שתיים נוספות. הנשים הבודדות הללו לא יקבלו את התיקים החשובים. תיקי הביטחון, החוץ, המשפטים, החינוך, הבריאות, הפנים, ביטחון הפנים, יאוישו על ידי גברים.
הירידה בייצוג הנשי בכנסת היא לא רק עניין של כמות, אלא גם של איכות. הזכרנו כאן את שקד, שאומנם אנחנו חלוקים באופן קשה עם האג'נדה שלה ביחס למערכת המשפט, אבל היא סימלה הנהגה נשית בולטת וחסרת התנצלות. אבל שקד לא לבד.
בכנסת הבאה נחסר, בין היתר, את ציפי לבני, אולי הפוליטיקאית האישה הבולטת ביותר שהייתה כאן מאז גולדה מאיר ומי שהייתה בעבר במרחק נגיעה מכס ראשת הממשלה. נחסר גם את אורלי לוי, פוליטיקאית צעירה שאמורה הייתה לצעוד לעבר עמדת הנהגה. נחסר את מירב מיכאלי, חברת כנסת בולטת ופורצת דרך במאבק למען נשים מ"העבודה", את רויטל סויד מ"העבודה" שהצטיינה בעבודה הפרלמנטרית, את שולי מועלם מ"הבית היהודי" (שאגב, קידמה רעיונות מפלים כלפי ציבורים אחרים), אולי גם את מירב בן-ארי מ"כולנו" (אם משה כחלון לא יכניס אותה לכנסת באמצעות "החוק הנורווגי"). העובדה שחברות כנסת שהצליחו להתבלט ולהצטיין בתוך עולם גברי, נדחקו מהרשימות לכנסת הנוכחית, היא מאוד מדאיגה.
אבל הנשים הפוליטיקאיות לא רק נדחקו החוצה מבית המחוקקים הישראלי, רבות מהן הודרו גם מהקמפיינים של המפלגות הגדולות שהתמודדו על השלטון. מפלגת הליכוד הבליטה את ראש הממשלה, נתניהו, ואת השרים בהווה ולעתיד, ישראל כץ, גדעון סער, גלעד ארדן, יואב גלנט, ניר ברקת, ויולי אדלשטיין. השרות המכובדות מירי רגב וגילה גמליאל, נדחקו מחוץ לתמונת קמפיין הליכוד. ולא במקרה.
מפלגת "כחול-לבן" עמוסת הטסטוסטרון של בני גנץ הציבה בחזית הקמפיין שלה, כמו גם בחזית הרשימה, חמישה גברים מסוקסים ואמיצים, שלושה מהם רמטכ"לים לשעבר שהתפארו במהלך הקמפיין בקריירה הצבאית שלהם. הרביעי, אומנם שירת ב"במחנה", אבל הוא מתאגרף מסוקס ורחב כתפיים בעל מבט חודר. החמישי, הוא מנהיג פועלים חסר חת. מישהו ראה בקמפיין כחול-לבן את מיקי חיימוביץ'? מישהו שמע את יעל גרמן?
העובדה שמפלגה חילונית, ליברלית, שמתיימרת להעמיד אלטרנטיבה שלטונית, מציבה בעשרת המקומות הראשונים שלה שתי נשים בלבד, היא כמעט בלתי נתפסת.
המפלגה הגדולה לכאורה (ובדיעבד המפלגונת הקטנה) היחידה שהבליטה במהלך הקמפיין שלה נשים היא "העבודה". חברות הכנסת סתיו שפיר ושלי יחימוביץ' קיבלו ביטוי רב בקמפיין ותמונותיהן הופיעו על גבי הפוסטרים של "העבודה". בסיכומו של דבר זה לא עזר, "העבודה" קיבלה 6 מנדטים בלבד והיא תתרום לכנסת הנוכחית ארבעה גברים ושתי נשים בלבד - את שפיר ויחימוביץ'.
"העבודה" הייתה יכולה בכל זאת לצד עם ציון עובר בכל הנוגע ליחס לנשים אלמלא מסכת ההשפלה שהעביר יו"ר המפלגה, אבי גבאי, את השותפה הפוליטי לשעבר, ציפי לבני. הצורה שבה גירש גבאי את לבני מהשותפות עם "העבודה", בפומבי, במפתיע, כשהיא ישובה נזופה מתחתיו, היא בלתי נסלחת. ספק רב אם גבאי היה נוהג באופן מבזה דומה לו מדובר היה בשותף גבר לדרך הפוליטית.
כשדנים בייצוג הנשי בכנסת, אי-אפשר כמובן להתעלם גם מהעובדה שהמפלגות השלישית והרביעית בגודלן, ש"ס ו"יהדות התורה", הן מפלגות חרדיות שחלק מהאידאולוגיה שלהן היא להדיר נשים מהאפשרות להתמודד לכנסת.
שתי המפלגות החרדיות הללו יכניסו לכנסת 16 גברים. ואולם, לפחות במקרה של המפלגות החרדיות, ההפליה של נשים היא חלק ממשנה גלויה, פורמלית, שאפשר לזהות אותה ולהתמודד איתה, למשל בכלים משפטיים. כך לאחרונה, בעקבות עתירה לבג"ץ נאסר על המפלגות החרדיות לאסור בתקנונים שלהן על התמודדות של נשים לרשימות לכנסת.
שתי המפלגות היחידות שהציבו בצמרת שלהן כמות זהה של נשים לזו של גברים היו "הימין החדש" עם שקד ואלונה ברקת, ו"גשר" עם אורלי לוי ופרופסור יפעת ביטון. "גשר" גם הייתה המפלגה היחידה שחרטה על דגלה ייצוג שווה. את הסוף אנחנו יודעים: גשר לא עברה את אחוז החסימה. גם "הימין החדש", נכון לכתיבת שורות אלה, לא תעבור את אחוז החסימה, ואם תעבור, זה יקרה רק בזכות קולות החיילים. ובכל מקרה היא נחלה מפלה בבחירות.
"סגירת מקצוע או תפקיד בפני אדם מחמת מינו, גזעו או כיוצא באלה, משדרת מסר כי הקבוצה שעמה הוא נמנה היא נחותה, ובכך נוצרת לבנות הקבוצה ולבניה תדמית נמוכה. כך מתהווה מעגל קסמים המנציח את ההפליה. התדמית הנמוכה, שיסודה בשונות הביולוגית או הגזעית, גורמת להפליה, וההפליה מאששת את הסטראוטיפים המשפילים בדבר נחיתות המופלה". כך כתבה שופטת בית המשפט העליון לשעבר, דליה דורנר, בפסק הדין בעניינה של אליס מילר בנובמבר 1995, שלאורו התאפשר לראשונה לנשים להתקבל לקורס טייס בחיל האוויר הישראלי.
אז נכון שבאופן רשמי, העולם הפוליטי בארץ מאז ומעולם היה פתוח בפני נשים, אבל כנראה שפתוח רק בתיאוריה. בפועל, המספרים מוכיחים, העולם הפוליטי הישראלי, ודאי הצמרת שלו, סגור בפני נשים.