ורד רמון-ריבלין / צילום: שי יחזקאל
1. מה יותר מנחם מזה, איך אפשר לא להתמסר לאתוס כה מבטיח. העידן החדש ישכנע אותנו שהכול אפשרי, ושהכול ממתין לנו מעבר לפינה. בכל מקום שתפנה אליו יפמפמו לך: אתה הדבר עצמו, אתה יכול להגשים כל מה שתרצה. העידן הזה רוצה שתפציץ ברעיונות. הוא מעודד אותך להאמין שתמציא משהו. כשהחסם לשוק הרעיונות יורד לרצפה, העידן החדש מפיל עליך אחריות. אתה לומד לחיות יום יום בתודעה המבעבעת: חייב להביא את הדבר הבא.
2. העידן החדש מצפה ממך שתבנה את עצמך כמותג. המותג שהוא אתה. ואתה הולך לעבוד אצלו. וכשכל אחד מסביב עסוק בלמכור את עצמו, כל כך הרבה תוכן נשפך מכל רשת: מין בזאר מכירות אחד עצום וקולני. בכל פעם שאנחנו נכנסים לשם אנחנו מביאים על עצמנו את תרבות קידום המכירות האגרסיבי. וזה עוד לפני שאפל הודיעה שהיא עומדת לעשות נטפליקס למגזינים.
3. העידן החדש שולח אותך להביא את הקול שלך, ולזקק אותו. ואז גם לשתף. באה לך מחשבה? אל תשאיר אותה לעצמך, תביא לכולם. וכשאתה מצטרף לשיח, אל תיקלע בטעות לתחום האפור, לעומק המורכבות, לניואנסים. הצבעים שהכי הולכים עם השיח החדש הם שחור או לבן.
4. העידן הזה רוצה שתעניין אותו, שתצא מעורך להקסים ולסקרן, לבדר ולרתק. יש לך כזה קהל עצום בחוץ. אבל אם נכנסת למגרש הרשתות, אתה מתחיל לעבוד בשביל המכונה. היא מבטיחה להתיז עליך שפריצים של סרוטונין, אותו אושר בקפסולה שאתה מקבל כשהלייקים נערמים אצלך. אבל זה רק עד הפעם הבאה. כי תרצה את זה שוב. ושוב.
5. העידן החדש מרגיל אותך לקבל תוקף מאחרים. יש לו את הדרכים. בנקודה הזו קל לאבד את החופש ולהיות תלויים בהזנה נרציסטית חיצונית. קוהוט, ענק הפסיכואנליזה, דיבר על רכיב קריטי לבריאות הנפשית שלנו: מירורינג. כשהאחר רואה אותנו באופן מדויק ולא שיפוטי, כשאנחנו מקבלים ממנו אישור לתחושת הערך העצמי - זה סוג של מראה שבה אנחנו רואים את עצמנו רצויים בעולם. הרשת מבוססת על הפיתוי, שגורם לך להתמכר לאספקה הזו של המירורינג. לכאורה, גן עדן למי שרוצה את החומר. אבל ההתנהגות ברשת יכולה גם להתהפך עליך, וזה כואב ומאכזב. אותו מירורינג שלא מתקיים מכרסם בערך העצמי.
זה נכון שקשה להיות רלוונטי בלי קהילה שמהדהדת את העקבות שלך. החוכמה היא לא לעשות רדוקציה למי שאנחנו, לא להצטמצם עד שנהפוך רק ל'דבר הזה שרוצה את הכפיים".
6. העידן החדש לא רוצה אותך בדאון. אז הוא ארגן לך דרך קלה להרים לעצמך. התמונה שתעלה לרשת מיד תזכה אותך בשרשרת התגובות המתבקשת: אלוף!, כוכב על חלל!, מלך!, תותח!. זו העת החדשה, הרי: כולם מסביב יגידו לכם כמה אתם מדהימים וגדולים מהחיים, אלילים שאין דומה להם. חוץ מזה שיעלה בפיד מיד אחריכם.
7. אבל זה לא עולה לנו, אתם אומרים. נדמה לכם. בטח שיש לזה מחיר. ויניקוט, מגדולי הפסיכואנליטיקאים, טען שהרצון לרצות את האחרים מייצר 'עצמי כוזב'. אנשים שהגיעו להישגים גבוהים מאוד לא יצליחו להשיג לעצמם מקום בעזרת העצמי האמיתי לבדו. בשורה התחתונה: העולם יסתכל כמה אתה מצליח, אבל הזיוף שבא עם זה יכניס אותך למצוקה, כי העצמי האמיתי מתחיל לכאוב. כשאתה חי את מה שהחוץ רוצה ממך ורודף אחרי רייטינג - אתה מתייבש מבפנים, מרגיש לחוץ, חרד, עצוב.
8. ה'נסיך הקטן' אומר ש'אנו, המבינים את סוד החיים, איננו מייחסים למספרים חשיבות יתרה'. אלא שבעידן הנוכחי, שבו הכול מרודד למספרים, לא משנה כמה שטויות אתה מנפק, מי יגיד שאתה לא רלוונטי כשאתה מופצץ בלייקים ושיתופים. אבל איזו משמעות אמיתית יש למספרים בעידן שבו בוטים תחת הוראה מלייקקים אותך, מגיבים לך והופכים אותך רלוונטי כי שילמת. רק בחצי השנה האחרונה הסירה פייסבוק מעל מיליארד משתמשים פיקטיביים. בטוויטר מדברים על 10 מיליון חשבונות, שמאחוריהם תוכנת מחשב.
9. אתה מרגיש את הרלוונטיות הולמת בעורקיך. עובדה, אתה מוזמן להמון אירועים, ורוצים אותך בכנסים ועל שערי העיתונים. כל מי שמסתופף בקרבתך מתקשט ברלוונטיות שלך כמו בגאדג'ט. זה מובן מאליו. עד שיום אחד זה יהיה פחות. כשהנעל לוחצת לך, אתה לא יכול לחשוב על שום דבר אחר. וכשהיא נוחה? אתה אפילו לא זוכר שיש לך נעל. ככה זה גם פה. אנחנו רואים אותם בכל מקום, את האנשים הרלוונטיים. אחרים עושים בהם שימוש כדי לקדם את ההשקות שלהם, ההצגות, הספרים, המוצרים שלהם. ושוב הכול מתלכד לפס ייצור אינסופי של יחסי ציבור. ואנחנו, הסאקרים, ממשיכים לצרוך. וגם מבקשים עוד.
10. אנחנו יושבים עכשיו על רשימת הזמנות לאירוע תקשורתי, ועוברים על הרשימה הקודמת שלנו כדי לעדכן אותה. ואז מגלים כמה אנשים נושרים. הם כבר לא רלוונטיים. לכאורה, רק רשימת מוזמנים, אבל מתחתיה יושב סיפור. הסיפור על האנשים שיוצאים מהרשימה. וזה רק ממחיש את אופייה הזמני: אתמול כולם רצו אחריך שרק תבוא להראות את עצמך, והיום, אין לנו חפץ בך, תחסוך אותך מאיתנו. אז איך קרה שהתייתרת? זה רק כי רוח הזמן השתנתה, כי התפקיד השתנה, כי הפוקוס שלנו זז.
עד לא מזמן היא הייתה מנכ"לית בכירה במשק. אחרי שדברים הסתבכו בעסק, והיא נוערה החוצה, אני שואלת אותה: מה מנחם אותך היום? והיא לא ממצמצת: הספורט, המשפחה, החברים הקרובים.
כי מתחת לכל הדברים נמצא הצורך הכי בסיסי: לקבל אהבה. ולאהבה הזו אין דבר עם רלוונטיות. והתנאי הבסיסי לאהבה הוא לראות את האחר. לא לבדוק כמה הוא שווה לנו, מה הוא נותן לנו, כמה הוא נחשב. לפעמים אנרגיה מוגזמת ששמים במשהו מתעתע כמו רלוונטיות, פשוט לוקחת הכול, ושוכחת להחזיר.
יש שתי סיבות טובות שבגללן אתה מוותר מרצונך על רלוונטיות: כי אין לך ברירה, או שגילית שאתה דווקא מסתדר נפלא בלי.