החוקר שגילה את החומר הפעיל בקנאביס מודה: "לא ניסיתי לעשן, זה לא מושך אותי"

הפורטפוליו של פרופ' רפאל משולם, בן 88, פרופסור אמריטוס בבית הספר לרוקחות, האוניברסיטה העברית • "כשהתחלתי לחקור את נושא הקנאביס, הלכתי לאחראי על האדמיניסטרציה ושאלתי אם הוא מכיר מישהו במשטרה. הוא הרים טלפון למישהו ששאל אם אפשר לסמוך עליי, וקיבלתי 5 קילו חשיש. בדיעבד גם הוא וגם אני עברנו על החוק"

פרופ' רפאל משולם / צילום: איל יצהר
פרופ' רפאל משולם / צילום: איל יצהר

אני: סבלני, מנסה לעזור לאנשים ואוהב לעבוד עם שותפים.

משפחה: סבתא מצד אבא הייתה עקרת בית וסבא עסק בנדל"ן. על הצד של אמא אני יודע מעט, רק שחיו בבולגריה. אבא למד רפואה בווינה, וניהל את בית החולים היהודי בעיר. את אמא החזירו מהלימודים בברלין כדי להתחתן איתו בשידוך.

ילדות: למדתי בבית הספר האמריקאי כי ההורים רצו שאדע שפות. כשמלאו לי תשע פרצה המלחמה. אמא ואבא החליטו להישאר בבולגריה ועד 1941 לא הרגשנו כלום. כשגילויי האנטישמיות גברו ענדנו טלאי צהוב, אסור היה לנו להעסיק עובדים לא יהודיים, ונאלצנו לפטר את המטפלת. אבא חשב שבכפר נוכל לחיות חיים בטוחים יותר והוא הפך לרופא כפרי מכובד, עד שב-1944 לקחו אותו למחנה ריכוז.

הוא השתחרר אחרי כמה חודשים ואיכשהו הצלחנו לקבל אישור יציאה. הייתה לנו ויזה טורקית שסדרה לנו העוזרת של הדודים, שעבדה אצל שר החוץ הטורקי, ונסענו לאיסטנבול. אחרי שבועיים יצאנו לפלשתינה. עברנו דרך סוריה והגענו לתל אביב, לחדר אצל הדודה. נשלחתי לפנימייה של עליית הנוער בירושלים, ואז אבא החליט לחזור לבולגריה ולנסות להוציא את הכסף והרכוש שהיה שם. מצאנו משטר קומוניסטי קשה, אבל הבולגרים היו הוגנים. החזירו לנו את הדירה הגדולה, נכסים וחלק מהכסף, ואני סיימתי את הגימנסיה בבולגריה. חזרנו לארץ כשהייתי בן 18. נכנסתי לעתודה האקדמית בכימיה ונקלטתי במכון לחקר הרפואה הצבאית.

דליה: אשתי, מורה לטבע. נפגשנו בצבא כשהייתה חיילת, ואחרי שהשתחררה התחתנו. יש לנו שלושה ילדים, שבעה נכדים ואנחנו גרים בירושלים.

פנאי: מה זה? כשיש לי קצת, אני קורא ספרות חברתית או פוליטית ונמצא עם הנכדים. רוב הזמן אני במעבדה.

תפיסת עתיד: אני לא מקבל כבר תלמידים חדשים, כי כשיסיימו את הדוקטורט אהיה בן 92, זה לא סביר. אפרוש כשארגיש שהתרומה שלי לא משמעותית ואני מקווה שאוכל להגיד לעצמי: זהו זה. אני לא מתרגש מהמוות, זו דרכו של עולם.

קנאביס

איך התחלתי: תמיד עניין אותי הקשר שבין הכימיה לביולוגיה ואחרי השחרור מצה"ל התחלתי לימודי דוקטורט במכון ויצמן בחקר סטרואידים, ואחרי שנתיים טסתי למכון רוקפלר בניו יורק עם דליה והבכור. אחרי שסיימתי את הפוסט דוקטורט חזרתי למכון ויצמן וחיפשתי נושאים שבין ביולוגיה לכימיה. הופתעתי לגלות שבכל מה שנוגע לחשיש וקנאביס המידע מעורפל - בניגוד למחקרים על אופיום, מורפיום וקוקאין - ולאף אחד לא היה מושג מהו החומר הפעיל. החלטתי להתמקד בו, בלי לדעת כמה קשה זה יהיה.

הלכתי לאחראי על האדמיניסטרציה ושאלתי אם הוא מכיר מישהו במשטרה. הוא הרים טלפון למישהו ששאל אם אפשר לסמוך עליי, וקיבלתי 5 קילו חשיש. בדיעבד גם הוא וגם אני עברנו על החוק.

גילוי ה-THC: המטרה הייתה לבודד את החומר הפעיל ולהוכיח את המבנה שלו. התברר שיש בקנאביס המון חומרים, אבל רק אחד מהם גורם לשינויים במחשבות ובמצב הרוח - ה-THC שגילינו ב-1964. נתנו מיצוי שלו לד"ר חביב ארדעי במכון הביולוגי בנס ציונה. הוא הזריק אותו לקופים וזה גרם להם לישנוניות, ואז פרסמנו את המחקר. בהתחלה לא היה בו הרבה עניין כי בארה"ב לא עישנו אז מריחואנה, אבל תוך שנה כמות המעשנים גדלה ובנו של סנאטור נחשב נתפס מעשן ורצה לדעת אם זה יהרוס לו את המוח. פתאום הפכנו לאטרקציה.

השפעות נוספות: ב-1966 עברתי לאוניברסיטה העברית והתמניתי לפרופסור מן המניין, נבחרתי לרקטור האוניברסיטה וכשהציעו לי להיות הנשיא החלטתי לסרב. הפסקתי עם האדמיניסטרציה וחזרתי למחקר. חקרנו את השפעת ה-THC על נפגעי פוסט טראומה והצלחנו לגרום להם לישון בלילה. בהמשך גילינו שהוא גם מקל על תופעות הלוואי של כימותרפיה. יותר מאוחר גילינו גם את ה-CBD, חומר נוסף שנמצא בקנאביס ומסייע לחולי אפילפסיה, מחלות אוטואימוניות וסוכרת מסוג 1.

התסכול הגדול שלי הוא שעד שהמחקרים מיושמים לוקח המון זמן. בשנות ה-80 עשו ניסוי על השפעת CBD על חולי אפילפסיה, התוצאות היו נהדרות, אבל לקח 35 שנים עד שהוא נכנס לשימוש. כואב לי שיכולנו לעזור להרבה חולים בדרך. אותו דבר בסכיזופרניה.

הסטודנט ג'מאל זחאלקה: קיבלתי הרבה פרסים במהלך השנים, ביניהם פרס ישראל בשנת 2000. התחילו להזמין אותי להרצות בכל העולם. יש לי הרבה תלמידים, ביניהם ח"כ ג'מאל זחאלקה שעשה אצלי דוקטורט על הקטורת בבית המקדש שכנראה היו בה קנבינואידים. היו קושרים את הכהן הגדול ששאף אותה, כדי שלא ייפול.

עישון: אף פעם לא ניסיתי לעשן. הפעם היחידה שזה כמעט קרה הייתה כשדליה אפתה עוגה עם חשיש, אבל אני הייתי בקבוצת הביקורת וקיבלתי פרוסה בלי. זה לא ממש מושך אותי.

לגליזציה: צריך לעשות הפרדה בין שימוש רפואי לחברתי. אני לא בעד או נגד שימוש חברתי, זאת צריכה להיות החלטה של הציבור, אבל אין לקשור אותם ביחד בשום אופן.

קנביט: חברה ישראלית שאני עומד בראש הוועדה המייעצת שלה. אני משתף פעולה עם כמה חברות כאלה בעולם, כי לאוניברסיטה אין כסף למחקר והן מממנות אותו. בקנביט נעבוד על חקר הסרטן. ברור לי שהחברות משתמשות בי כדי לקבל לגיטימיות ולהרוויח, אבל אין לי ברירה, אני לא התעשרתי ממה שאני עושה. מצד שני, האוניברסיטה נותנת לי משכורת לא רעה. בגלל שאין לי זמן, אני בקושי מבזבז כסף וכשאנחנו טסים לחו"ל זה להרצאות משולמות.