ג'וליאן מור בסרט "גלוריה בל" / צילום: באדיבות בתי קולנוע לב
השם סבסטיאן לליו אולי לא מצלצל מוכר, אבל זאת כבר הפעם השלישית בשנה וחצי האחרונה שסרט חדש שלו מגיע לבתי הקולנוע בישראל. בתחילת 2018 חזינו ב"אישה פנטסטית" הנפלא, שהפך לזוכה האוסקר הצ'יליאני הראשון. בקיץ הגיע "שאהבה נפשי" שהתגלה כמפח נפש, והנה שוב הוא חוזר עם "גלוריה בל", שנועד להטות סופית את הכף ולקבוע האם זוכה האוסקר שלו היה יציאה חד-פעמית, או שמא דווקא "שאהבה נפשי" היה מעידה לא מאפיינת.
מעבר לזהות הבמאי, המשותף לשלושת הסרטים הוא שכולם עוסקים בנשים שהולכות נגד הזרם וקוראות תיגר על סביבתן, אבל המתכונת שבה נעשו שונה לגמרי. "אישה פנטסטית" הייתה הפקה צ'יליאנית לחלוטין עם צוות מקומי; "שאהבה נפשי" התהדר בכסף אמריקאי ובכוכבות הוליוודיות מהשורה הראשונה; וזה החדש, "גלוריה בל", הוא איכשהו שילוב של שניהם - הפקה אמריקאית דוברת אנגלית, המבוססת על סרט קודם של לליו, "גלוריה", שהוקרן ב-2013 גם בישראל וזכה לחיבת הקהל.
הגרסה המחודשת לא סוטה בהרבה מזו הקודמת. כמו בסרט הצ'יליאני, גם גלוריה האמריקאית היא אישה גרושה בשנות החמישים לחייה, עובדת במשרה מלאה, אמא לשני ילדים גדולים עם צרות משלהם, ולחייה נכנס גבר חדש, גרוש גם הוא, שיבטיח יותר ממה שהוא מסוגל לקיים.
על פניו, מעבר לחשיפת הסיפור לקהל בינלאומי רחב יותר, אין המון הצדקות לרימייק, אבל כאן נכנסת לתמונה מי שלקחה על עצמה את התפקיד הראשי, זוכת האוסקר ג'וליאן מור, שגם חתומה על הפקת הסרט.
את מור בהחלט אין צורך להציג, כל צופי הקולנוע יודעים מי זו. הקריירה שלה מתפרסת כבר על פני שלושה עשורים, שבהם עבדה עם כל הבמאים הגדולים והעניקה עשרות תפקידים בלתי נשכחים מ"ביג ליבובסקי", דרך "תמונות קצרות", "לילות בוגי", "הרחק מגן עדן", "השעות" וזה רק קצה הקרחון. נדמה שבשלב הזה של הקריירה שלה יהיה קשה למור בת ה-58 להתעלות מעל הישגי העבר שלה, אבל מתברר שעוד יש לה מה לתת, ו"גלוריה בל" הוא ההוכחה.
הסרט הזה הוא כולו המופע של ג'וליאן מור, והיא נותנת את כל מה שיש לה. זוהי לא הופעה דרמטית במיוחד, גלוריה היא אישה מופנמת ועדינה, אז אל תצפו לסצנות בכי קורעות לב או מונולוגים ארוכים, אבל למור לפעמים מספיק רק מבט. סצנה אחת שבה המצלמה מקובעת עליה בקלוז-אפ בזמן שבן זוגה מקריא לה שיר, טומנת בחובה יותר עוצמה מכל ההופעה של רמי מאליק ב"רפסודיה בוהמית".
"גלוריה בל" איננו סרט מושלם. יש בו רגעים שעובדים יותר וכאלה שעובדים פחות, וגם מבחינה ויזואלית אין לו בשורה מעניינת, אבל זו ג'וליאן מור שבהחלט שווה את הכול. אז אולי סבסטיאן לליו לא שחזר כאן את הצלחת "אישה פנטסטית", אבל לפחות רשומה לשמו החלטה אחת שעושה את כל ההבדל.