נגה אלהלך/ צילום: שלומי יוסף
הסופרת והעורכת הספרותית נגה אלבלך מספרת שמיד לאחר שנכנסה ב־1 בינואר לתפקיד המנכ"לית והעורכת הראשית של הוצאת הקיבוץ המאוחד, היא הרגישה על גופה את שינוי התפקיד. "קודם עבדתי פה כעורכת, אז השינוי הוא של 180 מעלות", היא מספרת. "קודם הייתי יושבת מול מסך עם טקסטים ועובדת בשקט שלי ועכשיו אין לי כמעט טקסטים. זה בעיקר אנשים. הגוף שלי היה צריך הסתגלות פיזית ממש בחודש הראשון שלי בתפקיד לקטע של לדבר. קודם ניהלתי את התחום של זכויות חו"ל. היה קשר עם אנשים, אבל קשר של התכתבויות. הכול בשקט. פתאום אני צריכה להיות כל הזמן באינטראקציה. אני אוהבת את זה. זה דינמי ויש אקשן. זה נחמד ומאתגר ויש פה המון מה לעשות, למרות שזו הוצאה ותיקה ומכובדת".
שינוי הקריירה של אלבלך, 48, לא היה הראשון או השני שלה. יש לה תואר ראשון בכלכלה וסטטיסטיקה ותואר שני בכלכלה מחקרית, ודבר בקורות חייה לא הכין אותה או את סביבתה לכך שיום אחד היא תשאיר מאחוריה את עולם המספרים והגרפים ותדלג לעולם שכולו רוח. כשאני מבקש מאלבלך לתאר באופן כרונולוגי את דרכה המקצועית, היא מחייכת חיוך גדול ויש לה מעין הבעה של תימהון עצמי.
"השאלה הבסיסית פה היא איך בכלל הגעתי לכלכלה", אומרת אלבלך. "יש הסללה במערכת החינוך וכל מי שיש לו כישורים ריאליים מוסלל לתחומים האלו. כתלמידת תיכון עם כישורים מתמטיים, ללכת ללמוד ספרות בכלל לא היה בספקטרום האפשרויות שלי, כי פשוט לא הובילו אותי לשם. לא ידעתי שאני מסוגלת לרצות את זה. לא כפו עליי את זה, אבל לא חשבתי בכלל שאולי אני רוצה לעשות דבר אחר. זה מעין מסלול מובן מאליו שכדי לא לעשות אותו אתה צריך להיות כילד או כהורה לילד כזה עם חשיבה מאוד מחוץ לקופסה. אז אני הלכתי במסלול. הייתי מאוד טובה בזה ומאוד נהניתי מכל הדברים המתמטיים, גם באוניברסיטה. התואר השני שלי בכלכלה היה עם תזה בתורת המשחקים. זה הכי מתמטיקה".
● מוטב מאוחר - הפרויקט המלא
היא אומרת שכלכלה מעולם לא עניינה אותה במיוחד והיא רואה כיום את העובדה שעבדה במשך כעשור בתחום הפיננסים כמעין הסללה נוספת. היא החלה את דרכה בתחום כשהשתלבה כאנליסטית במחלקת האשראי של בנק דיסקונט בעודה לומדת לתואר השני ולאחר כמה שנים עברה לקופות הגמל של בנק לאומי. במשך הזמן (היא עבדה בלאומי כחמש שנים), היא אומרת שהרגישה ש"משהו מתחיל לקרות". "בהתחלה היה כיף, אבל אחרי כמה שנים ההסללה הזאת החלה להיסדק. הייתי צריכה לעצור רגע ולשאול את עצמי אם אני באמת עושה את הדבר הנכון. זה היה תהליך של כמה שנים שבהן דעכתי מבחינה רגשית ואישיותית.
"כאנליסטית בשוק ההון, כל רבעון את בודקת את התוצאות הכספיות וכל הזמן את נמצאת במין מרדף אחרי משהו. הערך היחיד שעומד מאחורי הדברים זה להצליח בהשקעות ולעשות כסף והרגשתי שאני במרוץ עכברים תזזיתי. לא היה לי טוב עם זה והרגשתי שזה מרוקן אותי".
מי עוזב משרה בבנק?
בנקודה מסוימת, התובנה שהיא לא נמצאת במקום הנכון בחיים שקעה בתודעתה של אלבלך. היא לא ידעה בדיוק מה היא מתכננת לעשות, אבל לפחות בשלב הראשוני, ההסבה לספרות כלל לא עמדה על הפרק. במשך כל השנים אלבלך אומנם הייתה אדם שקורא, אבל מכיוון שלא חיה את התחום, לא ידעה לומר הרבה על העדפותיה ואולי אפילו לא על התשוקה שלה לתחום. "כילדה, מעולם לא הייתי תולעת ספרים. לא ידעתי למשל עד כמה הטעם שלי ספציפי ואולי אפילו אליטיסטי, אבל זה מה שעניין אותי ושקראתי באופן טבעי".
כשאני שואל אותה מה הייתה נקודת המפנה, היא אומרת שהיא לא התרחשה ברגע מסוים, אבל לאחר שהיא מקדישה לעניין עוד רגע של מחשבה היא אומרת כך: "הייתי בת 32 ונולדו לי תאומים ונהייתי אמא, והכול ביחד נהיה יותר מדי. לקח עוד שנתיים עד שעזבתי, אבל כנראה שזו הייתה נקודת המפנה. כשהגיע הרגע בזמן שבו הרגשתי שלמות עם ההחלטה לעזוב, הגיע השלב שבו נכנסו ההורים שלי לתמונה ואמרו דברים כמו ‘איך את עוזבת משרה בבנק?’, אבל בעלי לגמרי תמך. הוא היה איתי, אבל להורים הייתי צריכה להסביר את זה".
חשוב להבין שאלבלך לא עזבה את שוק ההון והפכה לעורכת בהוצאת ספרים אלא חזרה להתחלה של ההתחלה: לתואר ראשון בספרות (בלימודי השלמה ובהמשך לתואר שני). "התחלתי מאפס. זה ממש לא לעניין וזה חסר אחריות", היא מחייכת. "הייתי שלמה עם הצעד הזה, אבל גם הייתי מאוד מפוחדת כי נשמטה לי הקרקע מתחת לרגליים. הרגשתי שאתחלתי את עצמי מחדש".
כשאני אומר לאלבלך שאני מבין מדוע היא עזבה את שוק ההון, אבל שהיא לא לגמרי הסבירה מה משך אותה דווקא לעולם הספרות, היא עוצרת לרגע. "איזושהי אינטואיציה כנראה. אף פעם לא למדתי ספרות מוגבר ולא ידעתי אם אני אהיה בזה טובה. מה שכן, כילדה כתבתי וכשנולדו לי הילדים חזרתי לכתוב. כל מיני פרגמנטים. סיפורים קצרצרים. ממש נביטה של משהו שלא עסקתי בו מאז הילדות. אבל משהו התחיל לקרות אז אמרתי לעצמי שאני אלך לנסות ללמוד ספרות, ואני זוכרת שאיך שנחתּי בחוג - בשעה הראשונה של השיעור הראשון של התואר הראשון - הבנתי שאני במקום הנכון. הייתי יותר מבוגרת מכולם ובמצב אחר מכולם כי הייתי עם משפחה ושלושה ילדים, אבל זה היה אדיר. עד היום יש לי חברה שצעירה ממני ב־14 שנים".
אחרי שנה שבה התמקדה אלבלך רק בלימודים (ובמקביל גידלה שלושה ילדים), היא פנתה לפרופ’ איריס מילנר שהפכה מאוחר יותר לראש החוג לספרות ושאלה לעצתה לגבי עבודה בתחום. "היא אמרה לי שמנכ"ל הקיבוץ המאוחד עוזי שביט מחפש עוזרת זמנית למזכירה שלו ושאולי כדאי לי לבדוק את זה", היא מספרת בחיוך.
אלבלך ידעה שכישוריה עולים בהרבה על הגדרת התפקיד הרשמית, אבל לא היססה. "הגעתי לתקופה של שלושה חודשים ומאז עברו 12 שנה", היא צוחקת. "התחלתי בתיוקים והקלדות והייתי מאושרת. אני אוהבת לעבוד. אני פועלת באופיי. תנו לי עבודה ואני אעשה אותה. היה לי טוב להיות חלק מהמוסד הזה. כבר מההתחלה שאלו אותי אם אני קוראת אנגלית וכשאמרתי שכן, אמרו לי ‘יאללה, קחי את הספר הזה ותגידי אם הוא טוב’. נתתי המלצה חמה ואחרי חודש אותו ספר זכה בפרס מאן בוקר ואז הם אמרו ‘וואלה, אולי היא מבינה משהו, אז ניתן לה עוד ספר’. ככה זה התקדם".
מאוחר יותר היא החלה לכתוב ספרים בעצמה וגם לערוך ספרים בעברית. "אני לא רואה בעריכת ספרי מקור עליית מדרגה, אבל כן יש בזה משהו שמעיד על עלייה בביטחון העצמי. לטפל באחרים זה משהו שדורש ממך להיות שם עם כל הלב, הכול מושקע בזה וחשבתי לעצמי ‘למה לא להשקיע את כל זה בעצמי’. לקח לי כמה ספרים להבין שזה לא על חשבוני ושאני עושה את שלי והם את שלהם".
אלבלך אומרת שקשה לה לשחזר את הרגע שבו היא החליטה שהיא מעוניינת לפרסם ספר משלה. "בהתחלה זה היה לכתוב למגירה וזה היה בסודי סודות. כשהתחלתי ללמוד ספרות, אף אחד לא ידע שאני כותבת, פחדתי להגיד שיש בי את הצד היצירתי. נרשמתי לסדנת כתיבה של אורלי קסטל־בלום ושם לא רק שאמרתי שאני כותבת אלא גם הקראתי את מה שכתבתי. אני זוכרת את החיבור הראשון שהקראתי, שהיה משהו כמו חצי עמוד והייתי בתחושת מפח נפש.
"החשיפה הזאת הייתה לי מאוד קשה. בקושי עמדתי בזה, אבל משם זה נהיה דבר. התחלתי לכתוב כל מיני סיפורים קצרים ושלחתי אותם לכתבי עת. קיבלתי תשובות שליליות וחיוביות, אבל באיזו נקודת זמן, כשהבת שלי ישנה בחדר שלה, הצלחתי בערבים לכתוב, ונולדה נובלה. זו הייתה היצירה הראשונה המשמעותית שלי והראיתי אותה לעורכת הספרותית דנה אולמרט והיא שילבה אותי באנתולוגיה ("מאחורי הכסף יש סיפור", הוצאת אחוזת בית) וקיבלתי ביקורות נורא טובות. זה היה ב־2010 ומהצד זה אולי נראה כמו משהו שקרה נורא מהר, אבל מבחינתי זה היה ממש צעד אחרי צעד וזה נבנה לאט. תהליך ארוך וממושך וסיזיפי".
להקריב את הכתיבה
בשמונה ומשהו השנים שחלפו מאז אותו פרסום מצאה את עצמה אלבלך באחד המקומות הנחשקים ביותר ביקום הקטן של הספרות העברית. לא רק שהיא כתבה באותה תקופה שישה ספרים נוספים שזכו בשבחי הביקורת ובפרסים (כתב היד שהפך מאחור יותר ל"הדחיפה" זכה ב־2011 בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים; ב־2015 היא זכתה בפרס ראש הממשלה על־שם לוי אשכול לסופרים ויוצרים; וספרה הקודם, "האיש הזקן, פרידה" זכה בשנה שעברה בפרס ברנר), אלא שהיא החזיקה עבודה קבועה ומשפיעה בתעשיית המו"לות הישראלית הצפופה. ספרה האחרון, "אסתר ועדינה" (הוצאת אחוזת בית) נכתב באותה תקופה ויצא לאור ממש בימים אלו. נשמע מושלם? כן, למדי, אבל אז הגיע טוויסט לא צפוי בעלילה.
לאחר שהמנכ"ל הקודם של ההוצאה, עוזי שביט, הודיע על כוונתו לעזוב, גרם צירוף של נסיבות לרבים מעובדי ההוצאה לפנות אל אלבלך ולהציע לה להתמודד על התפקיד. "בהתחלה לא שקלתי. ממש לא רציתי. הרגשתי שאני מבחינתי הגשמתי את החלום. עזבתי את הכלכלה, לא ידעתי לאן אני הולכת והנה אני עורכת בהוצאת ספרים וכותבת ויש לי סדרה שאני עושה בה מה שבא. מה אני צריכה עכשיו להתחיל להתעסק עכשיו עם סטימצקי וצומת ספרים ועם ספקים ועם משאים ומתנים וניהול שוטף?! אמרתי לעצמי שני דברים: הראשון היה, ‘רגע, אני עזבתי את העולם העסקי בשביל הספרות’, והשני היה ‘מה עם הכתיבה שלי?’ כי היה ברור לי שאני אצטרך להקריב אותה".
אלא שעם הזמן והקדשת עוד מחשבה לעניין נזכרה אלבלך שתפקיד שמילאה בהוצאה שנה קודם לכן גרם לה להבין שהיא דווקא טובה למדי בניהול משאים ומתנים מורכבים. "פתאום העולם העסקי בצבץ וגם נהניתי מזה. איזו פדיחה!", היא צוחקת בקול רם.
ואיך החזרה לעולם הזה מרגישה אחרי כל השנים האלו?
"פה אני כאילו חוזרת לעולם העסקי, אבל המבט שלי הוא מבפנים וזה אחרת לגמרי, וגם כעורכת ראשית יש לי אמירה ספרותית. זה גם לבנות עסק וגם לתת את הטון שלו בעולם התרבות. ככל שעברו השבועות וחשבתי על זה והתייעצתי, בסוף אמרתי לעצמי שאני רוצה ויכולה ושיש לי צוות מעולה ושנעשה את זה ביחד. עברתי ראיון בדירקטוריון של התנועה הקיבוצית והם קיבלו אותי. אני לא חושבת שאצליח לכתוב בשנה הקרובה, אבל אני מקווה שאחר כך כן. לא חייבים לכתוב כל הזמן. זה מה שאני אומרת לעצמי", היא מחייכת.