אוולין הגואל מתפארת שהיא בת 58. לא רק שהגיל הוא לא אישיו מבחינתה, או משהו שיש להסתיר מפאת הגילנות הרווחת והכמיהה למעין הנעורים, היא גאה בו ומוצאת שהוא מעניק לה יתרון גדול על פני הקולגות מתוחות הצוואר, שאת חלקן פגשה לראשונה בגיל 34, כשהתחילה ללמוד משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין.
המלצרית הקוקטית, הנמרצת והאהובה מ"המסבאה", מוסד חיי לילה תל-אביבי מיתולוגי שנסגר מאז, הייתה אז כבר גרושה עם ילד. כשנכנסה לשיעור הראשון בסטודיו, הרגישה זרה. "הסתכלתי סביבי, כולם ילדים, זאת לא הסביבה הטבעית שלי", היא מספרת, "מה גם שאלה היו לימודים מלאים. בגיל 30 פלוס אנשים לוקחים קורס, לא נכנסים ללימודים אינטנסיביים ופולשניים שמצריכים תעצומות נפש".
"תמיד אהבתי קהל וניצלתי את יכולות המשחק במלצרות, ידעתי איך להיכנס ללקוחות ללב והרווחתי כסף יפה, ככה שעם המימון לא הייתה לי בעיה. הייתה לי תחושה שאני לא קשורה לעולם הזה. זה היה ככה כל השנתיים הראשונות. אמרתי אז, 'בסוף השנה אני עוזבת, מי ייקח אותי לעבודה בכלל?'.
"יכול להיות שאם היה עוד מישהו בגיל שלי, היה לי יותר קל, אבל הייתי לבד. מה שהחזיק אותי זה קודם כל התהליך, כי במהלכו התחלתי לקבל תגובות טובות מהמורים. חוץ מזה ישנה האופטימיות שלי, שבלעדיה לא הייתי שורדת, והחינוך מהבית, שם לימדו אותי שלא עוזבים באמצע. עבדתי בלילה, למדתי ביום, גידלתי ילד, ככה שבמשך שלוש שנים לא ישנתי בכלל, אבל אלה היו שלוש שנים שתרמו לידיעה מי אני ומה אני, וגם אם בסופן לא יקרה כלום, הייתי גאה שאני שם".
● מוטב מאוחר - הפרויקט המלא
בגיל 37, עם דיפלומת שחקנית על הקיר, עזבה את "המסבאה" והייתה בטוחה שהיא עומדת לכבוש את העולם, רק שבמקום לככב על הבמות או בטלוויזיה, מצאה את עצמה עמוק בסוכנות ניצבים, קוראת תסריטים של סדרות וסרטים שמיועדים לאחרים, ועושה להם בוקינג. "זה כאב, נכון, אבל מכיוון שידעתי שאני עושה מה שאני צריכה עכשיו, לקבל משכורת סדירה, זה היה מכל הלב. לא התבכיינתי, עבדתי".
וכשראית תסריט שווה במיוחד, לא ניסית לקדם את עצמך?
"אף פעם. אני לא מאמינה בלבקש. אם אראה את האדם ברחוב, אני יכולה להגיד לו 'בוא תנסה אותי', אבל לא אצלצל למלהקת ואגיד 'למה לא קראת לי?'. יש לי סוכן וזה התפקיד שלו - מההתחלה. עבדתי בסוכנות הניצבים ויצאתי לצילומים, תפקידים יפים דווקא, ב'תיק סגור', 'המשאית', 'המונה דופק', ככה כמעט שש שנים. אחרי כל פרויקט אמרתי לעצמי, 'קיבלתי עבודה כי היה לי מזל'. ההמתנה בין תפקיד לתפקיד ערערה אותי. היום יש לי הרבה יותר אורך רוח".
הגיל נותן פרספקטיבה.
"בוודאי. אני יודעת לקבל את הבאסה, כי הראייה יותר רחבה. מעריכים אותי, יש לי עבודה, זוגיות, ילדים, לא יודעת מה היה קורה אם הייתי מצליחה בגיל 22, אולי הייתי דיווה מהגיהינום".
מצד שני, אין תחושה שהזמן אוזל?
"למזלי אני עדיין לא נראית בגילי, 58 קלאסי. אולי משהו במשקל, באנרגיות, בגנים, פועל לטובתי".
הגואל אומרת את הדברים האלה בכנות כואבת, מפוכחת מאוד, למרות שהם נשמעים כאילו נשלפו מתחילת שנות ה־80', ולא מעידן פוסט MeToo. והמציאות הזאת אכזרית מאוד, כשגם ככה יש מעט מאוד תפקידים לנשים מבוגרות. הסדרה "פיק אפ" הייתה נקודת המפנה. לקראת אמצע שנות ה־40 שלה הפכה הגואל מאנונימית לגמרי לסטארית, בזכות ברוריה, הדיילת הביצ'ית שגילמה. "הייתי מלכת העולם. רענן שקד, שהיה אז מבקר הטלוויזיה שכולם רעדו ממנו, הקדיש לי ביקורת ואמר: 'תנו לה סדרה'. כל העיתונים ראיינו אותי, דיברו עליי, היו מופתעים כי באתי משום מקום".
אל תגידי שהראש לא הסתחרר.
"כלום. קיבלתי את זה בהערכה גדולה, לא קפץ לי הפוני, לא עף הסכך, ולו לשנייה. אמרתי, יופי, עכשיו ירצו לעבוד איתי. זה פיקס אותי לגמרי. זה היה הרגע שבו התחלתי להאמין שיבואו דברים. אני זוכרת שישבתי עם גלית גוטמן, ששיחקה איתי בפיק־אפ, לפני ראיון ראשון גדול ב'ידיעות'. נורא פחדתי. היא חייכה ואמרה, 'בואי אסביר לך, את סינדרלה מבחינת התקשורת, אותך יחבקו, בי נכנסים'. וככה היה".
וכשבאה הצלחה כזאת, אין חרטה שלא התחלת קודם?
"אף פעם לא עלתה אצלי השאלה הזאת. התחלתי ללמוד כשהייתי מוכנה להתחיל ללמוד. אני מאמינה שלכל דבר יש את הזמן שלו. יש בזה גם יתרון. אני לא עובדת 40 שנה ברציפות, ואני לא שחוקה, למרות שאני מופיעה ב'שנות ה־80'' בערוץ 13, 'פמת"א' בכאן 11 ו'בתולות' בהוט. טפו טפו טפו".
בחול המועד פסח תעלה בהצגת היחיד "ז'קוב ז'קוב" במסגרת התיאטרונטו, על פי ספרה של ולרי זנתי הצרפתייה, בעיבוד של תמר לוין. זאת תהיה הפעם הראשונה שתחזיק הצגה שלמה לבד על הכתפיים והיא מתה מפחד, למרות שהיא יזמה את העלאת המחזה ועומדת מאחוריו לגמרי. "אני מקווה שגם אחרי התחרות יהיו להצגה חיים. שלושה חודשים אני עובדת עליה עם תמר והבמאי איתי פלאוט, וזה חלום, אבן דרך שכל שחקן חייב לעבוד. אתה צריך לעמוד לבד לגמרי ולספר סיפור".
את כבר מספיק שנים בעסק הזה, יש לך ניסיון עשיר.
"לא בתיאטרון. הופעתי בסך הכול בארבע הצגות בתיאטרון באר שבע, וכאומן אתה חייב כל הזמן להתפתח. לא רציתי להיות במקום של 'לא ניסיתי כי פחדתי'. אני נכנסת לזה ממקום בטוח, חזק, אבל דווקא הניסיון והשם שלי יכולים להיות לרעתי, בגלל ציפיות מוגזמות".
את מפחדת להיכשל?
"אני חייבת לקחת סיכונים וזה הזמן לעשות את זה. אם הייתי רופאה אולי הייתי זהירה יותר, כי מדוברת בחיי אדם. אני תמיד אומרת שמי שעושה קיצורי דרך מפספס את הנוף, ואצלי לא היו קיצורים כאלה. הייתי רוצה להיות יותר בתיאטרון, אבל התפקידים לגילי תפוסים. יש מיליה סגור שעוד לא הצלחתי לפרוץ".
בתיאטרון יש גם ביטחון כלכלי.
"וחוץ מהשקט והפרנסה, ההופעה ערב־ערב על הבמה משמרת את הכישרון. תחשבי שבבאר שבע היו לי עשר הצגות בחודש, הכנסה בטוחה. אבל כשיש שחקנים שנמצאים במסגרת הסכם קיבוצי, הם יהיו בעדיפות עלי".
הכתר כבר על הראש
בקולנוע הצליחה הגואל לפרוץ את הקירות העבים וגרפה פעמיים את פרס השחקנית הטובה, על "שבעה" ו"אחותי היפה", בטקס פרסי אופיר. "האלקבצים (שלומי ורונית אלקבץ) הביאו אותי ב'שבעה' למקום של הכי טובה שיש, חותמת איכות. על זה אהיה אסירת תודה כל ימיי. זה היה כרטיס הכניסה שלי למיליה של הקולנוע הישראלי, הגבוה ביותר שיש והכי מצומצם, בגלל שאין הרבה כסף בתעשייה הזאת. היום כבר כותבים בשבילי תפקידים, הכתר כבר על הראש".
איך את שומרת שהכתר לא ייפול?
"אני משקיעה בכל פרויקט 300%, באה הכי נקי שאני יכולה ויודעת שזאת עבודה קשה".
ויש לך עוד יתרון על פני אימהות אחרות, שני הילדים שלך כבר גדולים ואת יותר פנויה.
"כשצילמנו את פיק־אפ הבת שלי הייתה בת ארבע, התפקיד היה גדול והייתי לוקחת אותה איתי, מושיבה אותה ליד המוניטור. היום היא בת 19, מסיימת את רימון, זמרת ג'ז מדהימה".
יש מספיק תפקידים לנשים יותר מבוגרות?
"אני רואה היום נוכחות נשית חזקה בתיאטרון ובקולנוע, לא רק דודה של, או סבתא שיש לה שתי שורות. היוצרים מבינים שבגיל יש יסודות שהם חשובים לסיפור".
במובן תפקידים ראשיים או משמעותיים, אין מה לדאוג להגואל, שבשנים אחרונות הפכה לברירת המחדל כמעט בכל סדרה משמעותית או סרט קולנוע, כמו אלון אבוטבול או משה איבגי של לפני ההאשמות בעבירות מין. לא מזמן היא סיימה לצלם את "קיץ 2014" של יוסף סידר, המיועדת לשידור בחו"ל ועוסקת בחטיפת נערים ותג מחיר. "אני הסבתא הלא שפויה, שמביאים כדי להוכיח שלנער יש אי שפיות גנטית. 'ישמח חתני' תצולם כסדרה עוד מעט ובסדרה מוזיקלית על הזמר המזרחי שנצלם בקרוב, אני הסבתא שהייתה דיווה במרוקו ושרה שם באולימפיה, רוצה להופיע בהיכל התרבות ולא מסכימה שנכדתה תתחיל לשיר עד שזה יקרה. עומר טובי, הבמאי, רוצה להביא את העומק שבמוזיקה המזרחית, להראות שהיא לא רק חפלה".
וכדי להפריך לגמרי את הסטיגמה, את גם פרזנטורית של טיפולי יופי. מה עם השקות, את עדיין מתייצבת?
"אני לא הולכת יותר להשקות, כי אין לזה סוף ולא חסר לי שום דבר. פעם אהבתי את המינגלינג וההזמנה, היום אני יוצאת רק לתצוגות אופנה, כי אני מאוד אוהבת אופנה והרבה, אבל במעט כסף".
עד מתי תעבדי?
"כל עוד יש לי אנרגיה, אני צלולה וזוכרת טקסטים - אני פה".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
