גבר הולך לאיבוד בין המדפים: ליאור טומשין בקניות לחג

בין הקונים בסופר היו גם גברים, שהלכו בצעד בטוח, כאילו הם יודעים היכן ממוקמים מוצרים שלא ידעתי בכלל שהמציאו, והייתי בטוח שיעלי הכניסה אותם לרשימה כדי לפדח אותי

גבר הולך לאיבוד./ איור: עומר הופמן
גבר הולך לאיבוד./ איור: עומר הופמן

יש ימים כאלה, שכבר על ההתחלה שלהם, אתה מבין שהם לא ייגמרו טוב ועדיף היה לשוב למיטה, לקום למחרת ולנסות מחדש. הייתי משתמש בטריק הזה ולו כניסיון, אבל יעלי עמדה לידי והזכירה לי בלי מילים שהאלטרנטיבה הברוכה הזו תיאלץ להמתין, מאחר שצפויים לנו עוד הערב 30 בני משפחה לרגל ליל הסדר. מעמידת המוצא שלה, קלטתי בחושיי החדים שהפעם החלוקה הדיכוטומית, שלפיה אני מביא שולחנות וכיסאות והיא עושה את השאר, אינה מקובלת עליה. הייתי דווקא פתוח למשא ומתן, אולם תנאי הפתיחה שלה בישרו על קשיים בלתי צפויים שבהם אני צפוי להיתקל הפעם.

יעלי שאלה האם אני מוכן ללכת לקנות כמה דברים. כאן הבנתי שפניה למריבה, שיכולה להימשך עד חלקו האחרון של חול המועד (בכל זאת בפסח שני אנחנו מארחים, וצריך להתעשת עד אז). כאשר יעלי מעלה רעיון שאני אקפוץ לסופרמרקט, נפתחות בפנינו שתי אופציות מריבה, שההכרעה ביניהן אינה קלה כלל ועיקר.

אפשרות אחת היא לסרב, ולריב עקב חזית הסירוב. האפשרות האחרת היא להסכים, ולריב על מגוון הטעויות שיהיו מנת חלקי בביצוע המשימה. היתרון באופציה הראשונה הוא החיסכון בזמן, בעוד היתרון בחלופה השנייה הוא דחיית המריבה בשעתיים (שעה עד שאני חוזר עם ראיות מפלילות, ושעה עד שהיא חוזרת בלחץ מסיבוב מקצה השיפורים), דחייה שאינה עניין של מה בכך. אבל למרות זאת, הודעתי חגיגית - בכל זאת ערב חג - שאני הולך על האופציה של המריבה השנייה ואצא לקניות.

יעלי הסבירה שיש לבצע את הקניות בארבע חנויות שונות, והחלה לערוך רשימות בדפים משובצים ארוכים מדי לטעמי, תוך שהיא מוסיפה הסברים בעל פה, על מנת לדייק את הרכישה (למשל, בעת בחירת תבנית ביצי חופש - לבחון שני תאריכים, האחד תאריך של משהו אחד והשני של דבר אחר, וחשוב שהתאריך הקרוב יהיה רחוק ככל הניתן).

אם, למשל, זו הייתה הוראה בודדת, קיימת סבירות נמוכה שהייתי מפנים את מרביתה, אולם כשהן מתקבצות ממש לתורה שבעל-פה, כל מה שעובר בראשי הוא השאלה האם היא כועסת כי שוב 27 מהאורחים הם מהצד שלי (מה לעשות - סוגיות פשוטות של דמוגרפיה), או שבכל זאת הייתי צריך להיות קצת יותר רגיש ולהודיע לה על הזמנת 15 זוגות ל"על האש" ביום העצמאות בשיחה מקדמית בינינו ולא בווטסאפ הקבוצתי של כל החברים. כנראה סמיכות הזמנים הזו בין פסח לפסח שני וליום העצמאות היא בכל זאת מעט צפופה מדי.

יעלי הבינה את גודל האסון שאליו היא מובילה את הזוגיות שלנו ביודעין, ובמחווה של הרגע האחרון החליטה לקחת עליה שלוש מהחנויות ושלחה אותי רק לסופרמרקט. הסעתי אותה למתחם ופרשתי למלא את חלקי. יעלי ציידה אותי גם בשקיות מיוחדות, חזקות כאלה, מהבית (מתברר שבשנים האחרונות, מאז הפעם הקודמת שהייתי שם, משהו השתנה וכבר לא לוקחים שקיות מהסופר). היא הזכירה לי שבכל מקרה של תקלה יש לי אופציה לחברה טלפונית וסרה לדרכה. האופציה הזו של חבר טלפוני עשויה להקל מעט על חלק מהבעיות, אולם רק בשל עצם המחשבה שלי על מה שהיא תגיד לעצמה עליי רגע לאחר שתנתק כל שיחה, אני משתדל שלא לבחור בחלופה זו.

עבדתי כמו מכונה בהתאם לרשימה, מוצר אחרי מוצר. אלא שאחרי 20 דקות, שבהן עברתי במצטבר מספר של כמה וכמה קילומטרים, גיליתי שהרשימה לא נערכה בהתאם למיקום המוצרים בסופר, כך שאני מתזז בהלוך ושוב בלתי נגמרים. החבר’ה מהסופר הוסיפו נדבך מיוחד לקושי, וכיסו בבדים וניירות חלק מהמוצרים, כך שפעולות החיפוש היו קשות יותר.

בין הקונים בסופר היו גם גברים, שהלכו בצעד בטוח, כאילו הם יודעים היכן ממוקמים מוצרים שלא ידעתי בכלל שהמציאו, והייתי בטוח שיעלי הכניסה אותם לרשימה כדי לפדח אותי כשאפנה לסדרנית מקומית ואבקש לברר את מיקומם. בשלב מסוים, ההתנהלות במקום הפכה עבורי כבדה יותר ומסובכת, כשאני מחזיק שתיים משלוש שקיות הענק שיעלי הפקידה בידי, כשהן מלאות מוצרים ואת דף ההנחיות אני אוחז בין השיניים בפי. בנוהל עקבי אני מתקדם לאזור המשוער של המוצר הבא, מניח את השקיות, שולף רשימה מהפה, מביט ומחזיר לפה, נוטל מוצר, מרים שקיות וממשיך הלאה.

לצערי, בשלב הזה ראיתי מולי פנים מוכרות. מתברר שיעלי סיימה את הקניות בכל יתר החנויות והגיעה לקחת ממני את המפתח לרכב, על מנת להעמיס את מרכולתה. כשראיתי אותה היא בדיוק התכופפה ליד מוצרי החלב וגעתה בצחוק. כשסיימתי להיעלב היא הסבירה לי שבשקיות אני אמור להשתמש לאחר התשלום בקופה וכי עדיין ניתן לערוך את הקניות באמצעות עגלה מקומית (חוכמה גדולה).

באותה הזדמנות היא קלטה שקניתי חמש צנצנות של סוכר. בזה אני לא אשם, היא יצרה פרובוקציה מתוכננת מראש, ונתנה לי הוראה פתוחה ברשימה לרכישת "סוכר". על המדף הלא מכוסה נחו זה בצד זה סוכר לבן, סוכר מוקה, סוכר חום, קוביות סוכר ומשהו שהתברר כלא סוכר. העדפתי להגדיל ראש ולהקטין ראש ולקנות אחד מכל אחד, בידיעה שבטוח היא התכוונה לאחד מהם. במקום לעשות את הדבר המתבקש, לתפוס פיקוד ולהורות לי להמתין ברכב, יעלי עזבה את המקום והבנתי שעוד נכונה לנו פגישת בדק בבית.

בליל הסדר עצמו הרוחות כבר נרגעו. ניהלתי את האירוע ביד רמה, האצלתי סמכויות ליונתן בני, והענקתי לו את זכות הצפנת האפיקומן. אני לא יודע למה אומרים שהוא כל-כך דומה לי, אבל לאחר שסבתא שלי פרשה לביתה לקראת סוף הערב, מלווה במטפלת שלה ובכיסא הגלגלים ולאחר סימני ייאוש מתקדמים שניכרו בכל הילדים שתרו אחר האפיקומן, תחקרתי את יונתן והוא נזכר שהחביא את האפיקומן בשקית שתלויה על כיסא הגלגלים של סבתא וכולם יצאו במסע אחר האוצר הנעלם, שבלעדיו הסדר לא מושלם.

ואני, אני נזכרתי שיש ימים כאלה, שכבר על ההתחלה שלהם, אתה מבין שהם לא ייגמרו טוב ושוב רציתי לשוב למיטה, לקום למחרת ולנסות מחדש, אבל יעלי עמדה לידי והזכירה לי, כמעט בלי מילים, שצריך גם מישהו שישטוף את הכלים.