הנוטרדאם עולה באש / צילום: רויטרס
"השבוע הקדוש של חג הפסחא", שהסתיים ביום א’ השבוע, היה עתיר מטאפורות וסימנים מבשרי רעות. בימים שבהם שני מיליארד נוצרים מציינים את ייסורי משיחם, את מותו ואת תחייתו, כנסיות בערו מפריז, עד קולומבו, סרי לנקה. זו של פריז בערה כמעט כמו הסנה: האש לחכה אותה, אבל היא לא אוכלה. שוחרי ניסים יטעמו שם טעם של השגחה עליונה; ורציונליסטים ידברו בשבח המהנדסים הגותיים מן המאה ה-12, אשר העדיפו אבן, הרבה אבן, על פני עץ.
הנוצרים של סרי לנקה התקשו להתנחם. טבח מתוכנן, בו-זמני, תבע לפחות 290 קורבנות בשש כנסיות ובבתי מלון של זרים, בשלוש ערים. השלטונות חסמו את הגישה למדיה החברתית, כדי למנוע הסתה למעשי נקם.
הרשויות בסרי לנקה כבר הודיעו כי מדובר בטרור של מוסלמים קיצונים, וארגון דאעש קיבל אחריות - וברור שהטובחים לא יכלו לבחור יום דרמטי יותר. ביום הזה הנוצרים חוגגים את נס תחייתו של משיחם ואת אקט אהבתו של אלוהים למין האנושי. זה יום של אופטימיות ושל תקווה, של ניחומים ושל עידוד. לרסס כנסיות בקליעים ביום כזה הוא מעשה שנוצרי מאמין יחשוב לאקט מן השטן. למען האמת, אינך צריך להיות נוצרי או מאמין כדי לחשוב כך.
על הרקע הזה, ובקשר ישיר איתו, אני כותב על התבטאותו של רב בישראל, של מורה הלכה, שהספיק להעמיד דורות של תלמידים בישיבותיו; על תגובתו של הרב שלמה אבינר לדליקה בקתדרלת נוטרדאם.
עד כמה שהצלחתי לבדוק, דבריו, באתר הרשת srugim.co.il, עוררו רושם מוגבל בארץ, אולי מפני שאנשים התרגלו למשוך את כתפיהם; ואולי מפני שהתבטאויות על יחסים בין דתות, שהיו מקפיצות אמריקאים ואירופים ממקומם, אינן עושות רושם על ישראלים.
הרב אבינר נשאל אם יש להצטער על השריפה, שעוררה צער כללי בצרפת, באירופה, במערב ובמזרח. תשובתו המהממת, שלא ממין השאלה, הייתה, "אין זו עבודתנו לעת עתה. אין מצווה לחפש כנסיות נוצריות בחוץ לארץ ולשרוף אותן".
כבוד הרב? מה אמרת? מדוע אמרת?
בשעה שמשטרת צרפת נטתה לבטל את ההשערה שהדליקה בקתדרלה הייתה מעשה זדון, הרב הודיע כי "לעת עתה" יהודים אינם צריכים לשרוף כנסיות זרות. "בארצנו הקדושה, הנושא יותר מסובך", הוא מיהר להבהיר, או לסבך. מדוע מסובך? מפני שהרבי מסאטמאר, אוהב ציון ידוע, פסק פעם שאין לעלות לארץ, מפני שכל העולה לארץ מחויב לשרוף כנסיות, "וכיוון שלא עושים זאת, גם עוברים על איסור".
שערו בנפשכם: הרבי מסאטמאר יושב לא בסאטמאר, אלא בברוקלין, בארץ שהיטיבה מאוד עם יהודיה - אבל יש בה קומץ מטורפים מוכי-שנאה הרוצים לשרוף בתי כנסת, או לפחות להרוג את מתפלליהם. האיש הזה פסק הלכה, שבארץ ישראל צריך לשרוף כנסיות, והרב אבינר, שהעמיד דורות של מסודרי ישיבות, והכשיר התנחלויות, מצטט אותו, את הרב טייטלבאום, במידה של הערכה, מבלי להטריף מעיקרן את התיימרויותיו התיאולוגיות.
● לידיעת הקורא אברי גלעד: איך ניצוץ מצית 875 כנסיות
לא, אבינר אינו קורא במפורש לשרוף כנסיות; אבל הוא גם נמנע מלקרוא במפורש שלא לשרוף. מדוע רב ופוסק דן בפומבי בשאלה של שריפת כנסיות כאשר העולם התרבותי מתפלץ לנוכח השריפה בפריז?
"אני מבין שאין להביע צער על שריפת אותה כנסייה, אבל זה עלול להיתפס לא יפה בעיני הגויים", מעיר השואל ב"סרוגים" לפוסק.
הפוסק: "ייתכן. אך אין זו סיבה להחניף. משה אמת ותורתו אמת, רבנים חייבים להיות אנשי אמת וכל יהודי ירא שמים חייב להיות איש אמת".
השואל: "אולי השריפה הזאת היא עונש מן השמיים?".
הפוסק: "אולי. אבל איננו יודעים את הסודות של הקדוש ברוך הוא. בשביל זה צריך נביאים".
השואל: "אבל האם לנצרות לא מגיע עונש על כל מה שהם עשו לנו?".
הפוסק: "ודאי מגיע להם עונש. הם האויב מספר אחד (כך במקור) שלנו לאורך ההיסטוריה. ניסו לנצר אותנו בשכנוע או בכוח, עשו נגדנו אינקוויזיציה, שריפת התלמוד, גירושים, פוגרומים. האנטישמיות המערבית יונקת משנאת הנצרות את ‘רוצחי האל’, ויש לה חלק גם בשואה. הצרפתים מסרו את היהודים לגרמנים למחנות השמדה".
מבלי להתבקש, הפוסק מאפיין את הנצרות, על שני מיליארדיה. "נצרות היא אלילות מוסווית באמונת הייחוד. אבל לעבוד את האב ויחד עמו את הבן, זו עבודה זרה. גם המוסלמים מחשיבים את הנצרות כעבודה זרה".
ממה נפשך, גם המוסלמים.
הבשורה המשיחית של שנת 33
השבוע הקדוש של חג הפסחא פוסח על רוב חלקי ישראל. אבל אי אפשר לטעות בערכו. תיאולוגית, הוא הזמן החשוב ביותר בלוח השנה הנוצרי, חשוב אף מחג המולד. במהלכו, בחודש ניסן של שנת 33, ישוע מנצרת הפך ליזוס כריסטוס, מלך המשיח, בן האלוהים. בשבוע הזה החליט הרב אבינר, שנולד וגדל והתחנך בצרפת, ועל-פי הביוגרפיה הרשמית שלו גם שירת בצבאה, לצאת בהתקפה פומבית על הנצרות.
בלי קשר לאמונה הדתית, אם זה ייתכן בכלל, הנרטיב הנוצרי של השבוע הקדוש מכיל כל-כך הרבה מטאפורות על מצב האדם עד שהוא ראוי לכל הפחות להערכה פילוסופית, ספרותית ואסתטית. והוא ראוי לה שבעתיים בגלל השפעתו המונומנטלית על התפתחות הציוויליזציה המערבית כמעט בכל מובן שהוא: דת ופילוסופיה, אמנות, ספרות ושירה, אדריכלות וכמובן פוליטיקה. המערב אומנם בקע מרחמן של יוון ורומא העתיקות, אבל רק פגישתן עם הנצרות העניקה לו טעם אוניברסלי.
כאשר ארצות אירופיות קטנות שלחו משושים אל העולם החיצון, הן עשו כן בראש ובראשונה לרגל תיאבונן המסחרי, אבל גם בשם הבשורה המשיחית של שנת 33. מיותר להגיד, שלא הכול אסירי תודה על השפעת הבשורה ההיא. ההתפוצצות הקטלנית ביותר של קולוניאליזם נוצרי אגרסיבי הייתה ביבשת אמריקה. מחקר מדעי טען בתחילת השנה, ש-50 מיליון מילידי אמריקה, או 90% של האוכלוסייה, מתו בתוך מאה שנה מהגעת קולומבוס, ב-1492. זו הייתה הקטסטרופה הגדולה ביותר, אבל בחצי האלף הבא, אירופה פצעה ארבע יבשות והגירה את דמן.
היהודים היו הקורבנות המובהקים ביותר של הבשורה המשיחית. שטות תהיה לתלות את האנטישמיות בקולרו של יזוס כריסטוס, או של תלמידיו ומפיציו. היא קדמה להם, והייתה רצחנית ותובענית עוד לפניהם. פגאנים החריבו את ארץ ישראל, גירשו את יהודיה, וטבחו יהודים בפזורה.
מוטב גם לזכור שיהודים חיו בין נוצרים, הגיעו לדרגת ניכרות של שגשוג ושל למדנות, והצליחו לקיים את זהותם במרוצת 1,800 השנה הבאות. אבל הקשר בין הבשורה המשיחית לשנאה רצחנית אינו צריך הוכחה. הצלבנים, בדרכם לירושלים, עצרו בקהילות היהודיות של עמק הריין לפני 1,023 שנה, והשאירו בעקבותיהם נתיב של דם ואש.
ישו בן פנתרה ואמו הפרוצה
אנחנו יודעים די הרבה על שנאת הנצרות ליהדות. אנחנו נוטים לדעת קצת פחות על שנאת היהדות לנצרות, עוד מן הימים שבהם הנוצרים עצמם נרדפו עד צוואר. הספרות הרבנית שזורה ביטויים של איבה, כולל המעשייה על "ישו בן פנתרה" (לשון "פנתר", או פאנדרה), ממזרו של חייל רומאי בצבא טיבריוס, שממנו הרתה מרים.
המעשייה ההיא העניקה השראה לכתב פלסתר, שמקורו כנראה בימי הביניים, "תולדות יש"ו". יש"ו הם ראשי התיבות של "יימח שמו וזכרו". ניחוחות של פורנוגרפיה נודפים מן המסמך ההוא. לא זו בלבד שמרים זנתה עם גבר זר, אלא שיש"ו נזרע ברחמה במהלך צום יום הכיפורים.
קצת קשה להאמין שמישהו התייחס באיזו מידה של רצינות לפמפלט, אבל אפשר שאברכי ישיבות עיינו בו בסתר בליל התקדש חג המולד, שבו רבניהם עודדו אותם להתבטל מתורה ולשחק קלפים. הנצרות הייתה בעיניהם כלי ריק וראויה לבוז. כיוצא בזה, "ספר זרובבל", מן המאה השביעית, פרודיה מרושעת, שבה הולדת ישו מרחם הבתולה מתגלגלת בגרסה מפולפלת של הולדת האנטי-כריסטוס מכוח זיווג בין השטן לבין פסל.
ספרות יהודית בימי הביניים הייתה שזורה דברי נאצה על הנצרות, על מייסדיה ועל מאמיניה. ישו לא נצלב, אלא נתלה; וגופתו נגררה מעורטלת ברחובות ירושלים, למען יראו חסידיו השוטים מי היה מנהיגם. כיאה למורד בסמכות הרבנים, לאחר מותו הושלך יש"ו אל תוך צואה רותחת במרתף בית בעיר. לחסידיו ניתן השם "הערלים", כנסיותיהם היו "בתי עבודה זרה", אקט ההטבלה תואר כזריית "מים מצחינים" המזהמים את המוטבל. הצלב שהמאמינים נושאים על צווארם הוא "סימן עין הרע". וכן הלאה, וכן הלאה.
"בגידופים האלה אנחנו מוצאים לא רק הכחשה יהודית מלאה של כל מה שהנוצרים חשבו לקדוש", כותבת אנה ספיר אבולעפיה בספרה "יחסי נוצרים-יהודים בין 1000 ל-1300", אלא "אנחנו רואים אסטרטגיה לשונית מכוונת של הקהילה, שנועדה לזרוע מסר של שלילת הנצרות בלבו של כל אחד מחברי הקהילה בכל הזדמנות אפשרית".
בין השכינה למריה הקדושה
אי-ההסכמה התיאולוגית עם הנצרות, בניגוד להתקפות הוולגריות עליה, הייתה כמובן מעמיקה הרבה יותר, וגם מובנת. בימי הביניים, יהודים הוכרחו להשתתף בוויכוחים תיאולוגיים, שהניבו גזירות חדשות, גירושים ומעשי רצח. יוזמי הוויכוחים לא היו מעוניינים בבירור מלומד של אי-הסכמות. גם כאשר הנצרות התרחבה לממדים אוניברסליים, וגדלה לאין שיעור יותר מן היהדות, אובססיה פיעמה בה: ניצחונה לא יהיה שלם עד שהיהודים התועים יכירו במשיחיותו של יזוס כריסטוס. סוף-סוף, הנצרות רואה בעצמה את היורשת של "ישראל" (העם, לא המדינה).
ההיסטוריון (הנוצרי) של היהדות, פיטר שייפר (Schäfer), כתב ספר מקסים, שלפי מיטב ידיעותיי לא תורגם לעברית, ונקרא "השתקפות יופיו" (Mirror of His Beauty), על הצד הנשי של אלוהים מימי המקרא עד ראשית הקבלה. שם הוא מציג את התיזה הנועזת, כי התפתחותן המקבילה של תפיסת השכינה בקבלה ושל פולחן מריה הקדושה בנצרות אינה רק צירוף מקרים.
יהודי דרום צרפת, שביניהם חזרה והתפתחה השכינה, "בוודאי לא חיו בגטו; והם השתתפו בחיי החברה, שבה התחלקו עם שכניהם הנוצריים". לדעת שייפר, הקירבה התיאולוגית לא הייתה תוצאה של התבטלות המיעוט מפני התרבות השלטת אלא "דרגה גבוהה של הידוּד [אינטראקציה]".
שייפר סופק כפיים במחווה של לגלוג עצמי: "אבוי לו, להיסטוריון של היהדות שהוא במקרה נוצרי (קתולי, לא פחות), ה’מגלה’ כי ייתכן שלפולחן הנוצרי של מריה הייתה השפעה על הביטוי הנשי של אלוהים בקבלה!".
הוגה הדעות היהודי אמיל פאקנהיים קרא בעקבות השואה לשורה של תיקונים תיאולוגיים. הגישה המסורתית לא תצלח עוד, הוא אמר. האתגרים שהציגה השואה מצריכים תשובות חדשות. הוא הציע בין השאר "קריאת אחים" משותפת ליהודים ולנוצרים של כתבי הקודש.
הרב הקונסרבטיבי אברהם יהושע השל אמר לפני 50 שנה ויותר, כי "היהודים והנוצרים מתנסים בפחדים משותפים ובסכנות משותפות; אנחנו עומדים ביחד על פי תהום". הרב הראשי של יהודי בריטניה, ג’ונתן סאקס, אמר ב-1996, כי נוצרים ויהודים "נפגשים היום ומשוחחים מפני שזו חובתנו; מפני ששקלנו את החלופה, וראינו לאן היא מוליכה, ואנחנו מזועזעים עד עמקי נשמתנו מפני מה שראינו".
בשנת 2000, מאתיים-ועשרים רבנים רפורמים וקונסרבטיביים בארה"ב פרסמו גילוי-דעת על הנצרות, שהם קראו לו "דברו אמת". הוא כלל רשימת מכנים משותפים: היהודים והנוצרים מאמינים באותו האל, ושואבים סמכות מאותו הספר; הנוצרים יכולים לכבד את טענת היהודים לארץ ישראל; היהודים והנוצרים מקבלים את עקרונותיה המוסריים של התורה; המחלוקת בין יהודים לנוצרים לא תתיישב אלא לאחר שאלוהים יגאל את המין האנושי, כמובטח בכתבי הקודש - ועד אז צדיק באמונתו יחיה; יחסים חדשים בין יהודים לנוצרים לא יחלישו את דבקות היהודים באמונתם; יהודים ונוצרים חייבים להטות שכם לטובת צדק ושלום.
רק קומץ קטנטן של רבנים אורתודוקסיים תמכו בגילוי הדעת הזה. ארגון הגג החשוב ביותר שלהם בארה"ב (לא כולל חרדים) הגיב בנימוס, אבל בשלילה. "סכנה נובעת מן הנטייה לטובת הדדיות תיאולוגית", כתבו ראשי הארגון, הידוע בשם המקוצר "האיחוד האורתודוקסי" (ומסמיך ללוגו של שמו את המלים העבריות "תורה ומצוות"). "אף כי נאות הוא להטעים, שהנוצרים 'עובדים את אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, בורא השמיים והארץ', הכרח הוא להוסיף כי בעיני החוק והתיאולוגיה היהודיים, עבודת Jesus of Nazareth בתור מרכיב של אותו האל כמוה כ"עבודה זרה’".
רב-שיח מתמיד עם הנצרות
מעניין, או אולי מובן מאליו, שהאורתודוקסים הלא-חרדים דחו את הקריאה לשביתת נשק תיאולוגית עם הנצרות, שעל פיה שתי הדתות יימנעו מלטעון למונופול על הבנת כתבי הקודש המשותפים. בעיני האורתודוקסים, הגישה הזו ביטאה "רלאטיביזם". זה מושג שהשתרש משנות ה-60 ואילך לתיאור תפיסה פוסט-מודרניסטית, הכופרת באמת אבסולוטית וביתרונה הנתון והמוכח של מערכת ערכים כלשהי.
קבוצה של 28 רבנים אורתודוקסיים ליברליים חרגה מן ההסכמה הזו 15 שנה אחר כך. הם הכריזו ב-2015, כי "הנצרות אינה תאונה, או שגיאה, אלא תוצאת רצונה של ההשגחה העליונה ומתנה לאומות העולם. בהפרידו את היהדות ואת הנצרות, אלוהים הפריד בין שותפים שיש ביניהם הבדלים תיאולוגיים ניכרים, אבל לא הפרדה בין אויבים". כותרת ההכרזה הייתה, "לעשות את רצונו של אבינו שבשמיים - לקראת שותפות בין יהודים לנוצרים".
ואומנם, רוב המנהיגים הדתיים והחילוניים של יהודי המערב נמצאים ברב-שיח מתמיד עם הנצרות, קתולית כפרוטסטנטית.
כנסיות פרוטסטנטיות-אוונגליסטיות בכל רחבי העולם, אבל בייחוד בארה"ב, התייצבו בדור האחרון בדבקות מרשימה לצד ישראל. אני זוכר את תדהמתי, כאשר ביקרתי בכנסיות קטנטנות בעמק נהר האוהיו, במערב התיכון של ארה"ב, ומצאתי בהן דגל ישראלי מונף לצד המזבח בכנסייה. אלה הם נוצרים אדוקים, המאמינים ללא סייג בשילוש הקדוש, זה שהרב אבינר חושב ל"עבודה זרה"; זה שהרבי מסאטמאר היה מוכן לשרוף עליו כנסיות.
השכל הישר, שלא לדבר על אהבת בריות, היה צריך לרסן את הרב אבינר. אינני יודע באיזו מידה נפוצות דעותיו על הנצרות ואיבתו לדו-שיח איתה. מותר להניח שהוא משמיע אותן באוזני תלמידיו, ותלמידיו חוזרים עליהן באוזני תלמידיהם.
הרב אבינר מייצג התרחקות מן המערב. אין זה פלא שהוא מוצא מכנה משותף עם אסלאמיסטים. הם אלה המכנים את הנוצרים "עובדי צלבים", מצרים את צעדיהם ומאלצים אותם להגר. מאחר שהוא, הרב, החליט להעלות את שאלת תפקידם של יהודים בשריפת כנסיות, אולי מותר לשאול אותו מה דעתו על שריפת כנסיות קופטיות במצרים, או התקפות על כנסיות בפקיסטן, או השבוע בסרי לנקה.
כתבתי כאן בשבוע שעבר על הדיכוטומיה העתיקה שהעמידה את גבעות ירושלים, יהודה ושומרון נגד הכרכים של מישור החוף, מן המאה השמינית לפני הספירה ואילך. הרב אבינר הוא רב הגבעות. בשורתו היא בשורה של התרחקות, של הסתגרות, של התכחשות, של התנשאות, של התקוטטות מתמדת עם העולם החיצון.
כבדרך אגב, בין יום א’ של הדקלים ליום שישי הטוב, כבוד הרב הכריז מלחמה תיאולוגית על אמונתם של כמעט שליש מתושבי כדור הארץ.