סכסוכי גירושים / צילום: shutterstock
מאחר שבגידה בחיי הנישואים כרוכה בביצוע מעשים אינטימיים, אין למעשה דרך להציג ראיות לבגידה מבלי לפגוע במידה מסוימת בפרטיות, הן של בן הזוג הבוגד והן של המאהב או המאהבת. קו הגבול המשפטי הקובע כמה רחוק מותר ללכת כדי להוכיח בגידה, הוא סוגיה שבתי המשפט האזרחיים ובתי הדין הרבניים עוסקים בה רבות, והם אינם רואים תמיד עין בעין בנושא זה. הפערים בין הערכאות באים לביטוי באופן ברור בשני פסקי דין שניתנו לאחרונה בנושא זה.
בפסק הדין הראשון, בית המשפט לענייני משפחה בפתח-תקווה דן בתביעת נזיקין כספית שהגישה אישה נגד בעלה בגין פגיעה בפרטיותה, בין היתר באמצעות מעקב בלשי שהציב אחריה כדי להוכיח שהיא בוגדת בו. בית המשפט קבע כי שכירת שרותי חוקר פרטי לעקוב אחר האישה מהווה פגיעה בפרטיותה בניגוד לחוק, ואף זיכה את האישה בפיצויים בסך 40,000 שקל בגין רכיב זה.
בה-בעת, בית הדין הרבני הגדול בירושלים דן אף הוא בניסיונו של בעל להוכיח כי אשתו בוגדת בו, ולשם כך הוא ביקש להורות לרשות שדות התעופה ומשרד הפנים לספק לו מידע אודות כניסות ויציאות מהארץ של אשתו ומאהבה לכאורה. בניגוד לבית המשפט אזרחי, בית הדין הרבני נוהג ביד רחבה כלפי ראיות העוסקות בהוכחת בגידה, ולכן איפשר לבעל לקבל את הצווים המבוקשים.
הפערים בגישות אלה בין הערכאות נובעים מכמה סיבות. ראשית, מבחינת בית המשפט לענייני משפחה אין רלוונטיות לסיבת הפירוד בין בני הזוג, ולבגידה אין השלכה על מרבית הנושאים הנידונים שם, קרי חלוקת הרכוש, מזונות הילדים וחלוקת הסדרי השהות שלהם בין בתי ההורים. לפיכך פגיעה בפרטיות כדי להוכיח בגידה בבית המשפט לענייני משפחה אינה נעשית למען "עניין אישי כשר" כדרישת חוק הגנת הפרטיות.
בבית הדין הרבני, לעומת זאת, שאלת התרחשותה של בגידה היא קריטית. קביעת בית הדין שהאישה בגדה בבעלה, לא זאת בלבד שמזכה אותו בזכות להתגרש מהאישה גם ללא הסכמתה, אלא שמוטלת עליו חובה ממשית להתגרש מהאישה, האסורה עליו מבחינה הלכתית, גם אם הוא עצמו כלל לא מעוניין להתגרש ממנה.
בנוסף, מבחינת בית הדין הרבני, לבגידה יכולה להיות גם השלכה כלכלית על זכותה של האישה לקבל כתובה בעת הגירושים, ובמקרים מסוימים אפילו על אופן חלוקת הרכוש. לפיכך קו הגבול המצדיק פגיעה בפרטיות לצורך הוכחת בגידה בבית הדין הרבני יהיה בהכרח רחוק יותר ביחס לבית המשפט האזרחי.
סיבה נוספת לפער היא המקורות המשפטיים השונים עליהם נסמכות הערכאות. בעוד שבית המשפט האזרחי מפנה רק לדין האזרחי המודרני, השם דגש על זכויות הפרט, ובכללן הזכות לפרטיות - בית הדין הרבני נסמך על ההלכה עתיקת-היומין, מן הימים בהם מושג הפגיעה בפרטיות נבחן במשקפיים שונות. כך מביא בית הדין הרבני בפסק דינו כדוגמה את ההלכה אשר העמידה עדים בליל הכלולות "לפשפש ולמשמש" במעשיהם של חתן וכלה ביחס להיותם בתולים, כדי לוודא כי ביתוק הבתולים לא נעשה קודם לכן, ומציב בכך פרופורציה אחרת לגמרי לשאלה מהי פגיעה ראויה בפרטיות.
הסיבה השלישית לשוני בגישה היא המחויבות הגבוהה של השיטה הרבנית לחשיפת האמת במשפט על פני עקרונות אחרים. בית הדין הרבני קבע כי בשורה התחתונה ובמבחן התוצאה, אם המידע שיתקבל מהרשויות יראה שהמאהב הנטען לא יצא מהארץ יחד עם האישה, ממילא לא תפגע פרטיותו; ואם יתברר כי הוא שיקר, והם אכן יצאו יחדיו, הרי שאין סיבה שייהנה מהזכות להעיד עדות שקר תוך שימוש ציני בזכות לפרטיות.
עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי עוסקת בדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il