בבוקר היא במיקרוסופט, בערב היא היוטיוברית המצחיקה בישראל: שיחה עם כוכבת "הישראליות"

היא קוצצת את הישראלים לחתיכות קטנות בלשונה המשוננת, ואז יוצרת מהן סלט מתובל באוסף הרגלים משונים וניואנסים תרבותיים מעוררי תמיהה • רני גרינשפן, שעלתה לארץ לפני ארבע שנים, הפכה לכוכבת סרטוני הקאלט 'הישראליות' במקביל לעבודתה במיקרוסופט • בראיון ל'ליידי גלובס' אומרת היוטיוברית הבועטת: "הרשת החברתית חיה 24/7, ובקלות אפשר להיות מוצפת, ולתת לה למצוץ אותך"

רני גרינשפן / צילום: רונן פדידה
רני גרינשפן / צילום: רונן פדידה

"ישראלים אומרים שישראל היא המדינה הכי טובה בעולם, ואותם ישראלים חוקרים אותי למה באתי לכאן, ‘מה, מה את עושה פה, למה באת?'. אנשים, תשמעו, כל מה שאני יודעת זה מארבע השנים שאני חיה כאן. וכמובן, כמו בכל דבר, יש טוב ויש רע.

"הטוב - כל זר הוא משפחה, אז אתם מקבלים עזרה מתי שצריכים, הרע - את לא מבקשת עזרה מאף אחד, ואת תוהה למה זר אומר לך איך לטייל עם הכלב שלך. הטוב - אפשר לנעול כפכפים לכל מקום, הרע - את הולכת על עקבים כמו נכה. הטוב - אפשר לעשן מריחואנה בכל מקום, הרע - עישון מריחואנה ידרדר אותך לסמים קשים. הטוב - כל הפינים נימולים, הרע - כולם מגיעים עם אמא פולנייה".

(רני גרינשפן חוגגת ארבע שנים בישראל, 'הישראליות')

פיטורים מהעבודה הם בדרך כלל טראומה מצלקת. הרגע שבו הבוס קורא לך לחדר, ומסביר שהגיע הזמן להיפרד בגלל סיבה שאף פעם לא נשמעת מספיק משכנעת, הוא נקודת שפל צורבת שלוקח זמן להחלים ממנה. אצל רני גרינשפן, כוכבת 'הישראליות', מעמד הפיטורים הראשון שלה מהעבודה היה דווקא מעצים ובונה.

העולה מקנדה הגיעה לישראל בעקבות בן זוגה, מצוידת בתואר שני בעיתונות מאוניברסיטת קולומביה, עם התמחות בתקשורת דיגיטלית. היא התחילה לעבוד בחברת התוכן ‘טרוס קריאייטיב האוס', שהפיקה סרטי פרזנטציה עבור סטארט-אפים. בהתחלה כתבה תסריטים באנגלית, מהר מאוד עברה גם לקריין אותם, ואז חצתה לצד השני של המצלמה ושיחקה בסרטוני הווידיאו שיצרה. אחרי שנה ומשהו קרא לה הבוס יניב טרוס לשיחת ‘יחסינו לאן', ואמר לה, "רני, את מבזבזת פה את הזמן. לכי תהיי כוכבת".

וגרינשפן יצאה לדרך. היא הפכה לפרילנסרית מולטי טאלנט, שצילמה ויצרה תוכן וידיאו לחברות באנגלית. איכשהו, אחד הסרטים שעשתה בזמנו לטרוס התגלגל לידיו של הבמאי חגי לפיד, מייסד 'הישראליות', פרויקט תוכן וידיאו מבית מאקו, ששאב השראה מפרויקטים מקבילים בחו"ל, ואיגד קבוצת נשים שמדברות על הכול, בלי פילטרים ומעצורים. המיזם החדשני הצליח להניב מאות אלפי צפיות ואחוזי מעורבות גבוהים במיוחד בתוכן, וגם למשוך מפרסמים ולהיות רווחי, עניין לא פשוט במדיה הדיגיטלית. גרינשפן ולאה לב הפכו ל'ישראליות' הכי פופולריות.

"עמדתי מול המצלמה של חגי, ועניתי על שאלות. אחר כך ביקשו ממני לדבר על דברים שבוערים בי, וכתבתי שלושה קטעים, על סופי שבוע בישראל, קנאביס וחתונות. אמרתי מה שאני חושבת על ישראל וישראלים, לא ניסיתי להיות מצחיקה, וכשהסרטון הראשון עלה, אהבו אותו מאוד. ביקשו ממני לכתוב עוד ועוד, התחלתי להשתתף גם בעריכות, ובמקביל לכתוב ולערוך סרטונים במיוחד לאינסטגרם, וככה זה התגלגל".

והתגלגל יפה מאוד, לממוצע של רבע מיליון צופים לכל סרטון שלה, ולאנשים שעוצרים אותה ברחוב, כמו סופרסטאר מקומית. אם הייתה במעמד דומה בארה"ב או בקנדה, הייתה כנראה מגיעה מלווה בפמליה שדואגת לכל צרכיה, ולא נאלצת לחכות לי כמה דקות טובות עד שאמצא חניה. אבל היא קיבלה אותי בחיוך ענקי וגומות, לבושה בטישירט טיי דאיי אופנתית וג'ינס נכון, ומיד אחרי המשפט הראשון פרצה בצחוק קולני, שגרם ליושבי הקפה להסתובב אליה.

"כשהעליתי סרטונים שצילמתי במיוחד לאינסטגרם, היו לי מספרים יפים, אבל לא נהניתי". רני גרינשפן / צילום: רונן פדידה
 "כשהעליתי סרטונים שצילמתי במיוחד לאינסטגרם, היו לי מספרים יפים, אבל לא נהניתי". רני גרינשפן / צילום: רונן פדידה

ביקורת עצמית קטלנית

בעולם הווירטואלי יש לה פה ג'ורה, סטייל איימי שומר. היא קוצצת את הישראליות לחתיכות קטנות בלשונה המשוננת, ואז לשה אותה לעיסה משעשעת של אוסף הרגלים משונים ותרבות מעוררת תמיהה, מנקודת מבט של מי שצופה עלינו מבחוץ.

יש לה מה להגיד על ארוחות שבת, הרגלי עישון הקנאביס של הישראלים, והעלות המטורפת של החומר, והיא מלמדת איך לא להיראות דפוק באינסטגרם ואיך לריב עם בת זוג. אבל מתברר שאת המונולוגים המושחזים באמת היא מכוונת פנימה, בביקורת עצמית קטלנית, לפעמים.

כבר שנה וחצי היא בטיפול בשיטת סאטיה, אימון של אחד על אחד. מטרת השיטה היא לאמן אנשים להיות חופשיים, ערים ואחראים לעצמם, להבין מי הם ולאפשר לעצמם להיות משמעותיים ותורמים, תוך התבוננות בתחושות הגוף, פיתוח השקט הנפשי ושחרור האחיזה. "ניסיתי ללכת לפסיכולוגים וזה לא עבד לי, ועם המאמנת שלי נוצר קשר נפלא שמקדם אותי. אני לומדת שיש לי בפנים את כל ההבנה והתשובות, ואיך לתעל אותן החוצה. בכל פעם שאנחנו פותחות משהו, אני מבינה עוד נדבך באישיות שלי, וזה בונה ומעצים".

דור הדיגיטל משלם מחיר על מחסור בתקשורת בלתי אמצעית עם אחרים, כי עם כל החיבור הגלובלי, אנשים מרגישים בודדים.

"ולכאן בדיוק נכנסת הסאטיה, שנותנת לי את הלגיטימציה לא להיות במקומות שלא מרגישים לי נוח, ועוזרת לי לבחון מה מתאים לי ומה לא. הבחירה נמצאת בידי, וגם היכולת למצוא את האיזון, שהוא קריטי לאנשים בתחום שלי, כי הרשת החברתית חיה 24/7, ובקלות אפשר להיות מוצפת ולתת לה למצוץ אותך. אם את לא שומרת על איזון, את מסתכנת באובדן שליטה. מצד שני, כאושיית רשת וכשחקנית, יש לי פלטפורמות מדהימות להציג את עצמי דרכן ולהישאר רלוונטית.

"אחותי הגדולה, עדן, היא כוכבת תוכניות בישול בטלוויזיה וברשת בארה"ב וקנדה, שלמדה בבית ספר לקולינריה. ב-2008 היא יצאה להתנדב בהודו, שם הקימה מקום משלה והייתה מספיק חכמה כדי לצלם את התהליך. היא שלחה את הסרט ל'ויליאם מוריס', סוכנות השחקנים הכי גדולה באמריקה, והם נדלקו עליה. יש לה תוכנית בערוץ הבישול האמריקאי והיא מנחה את ‘טופ שף קנדה', ממש לא מזמן פתחה מקום משלה בניו יורק, והרשתות החברתיות הן חלק בלתי נפרד מהעבודה שלה. היא תמיד אומרת לי שהעבודה ברשת היא לא ספרינט, אלא מרתון".

הווליום שלה הרבה יותר גדול. זה בטח מתסכל.

"ממש לא. התסכול שלי הוא בגלל המרחק מהמשפחה והגעגוע, ולא בגלל הקריירה. ברור שהכסף שם יותר גדול, אבל יצא לי לעבוד עם עדן בחו"ל, לפני שנה, למשל, צילמנו בדיסני, ואני חייבת להגיד לך שהרבה יותר כיף לעבוד בארץ. נפגשתי פה עם הרבה אנשים חשובים וכולם חבר'ה, לובשים טישירט, מדברים בכבוד ובגובה העיניים, ומתייחסים לרעיונות שלך ברצינות. בארה"ב ובקנדה הכול פורמלי, קר, מקצועי ומרוחק, אף אחד לא רוצה לשמוע מה יש לך להגיד, אין טיפת גמישות וסיכוי להכניס משהו מעצמך לפרויקט. בישראל המותגים רוצים אותך, את מה שיש לך להציע".

בקליניקה של המטפלת שלה תלוי על הקיר המשפט ‘מספיק טוב זה המושלם החדש', מוטו שאותו היא מנסה להפנים, אבל עדיין לא ממש מצליחה להשתחרר מהפרפקציוניזם המטורף שתוקע אותה. היא גם עוד לא באזור החיוג של השקט הנפשי, אבל בהחלט בדרך לשם. יש לה מאות כוחות סוס במנוע ורעב עצום להצליח, אבל גם רצון להרגיש מדויקת עם מה שהיא עושה.

"אני לא כוכבת רשת טיפוסית שמעלה סרטונים על בסיס יומי או שבועי, כי אני לא מסוגלת. אני כל כך טייפ A, דורשת מעצמי, חייבת להוכיח את עצמי, להשיג, להיות הכי טובה בהכול, עבודה הכי טובה, ציונים הכי טובים. חושבים שאני מצחיקה, אבל אני מאוד רצינית. החלום שלי הוא בכלל להיות זמרת קומיקאית. בעלי ואני כותבים כבר שנה שירים מצחיקים יחד, ועוד לא יצאנו אפילו עם שיר אחד. בהומור צריך לזכור יותר פרטים, ואחרי כמה זמן אני מרגישה שהבדיחה כבר ישנה, כאילו מישהו שלף ממנה את העוקץ, והיא משעממת ולא מצחיקה.

"וכשזה קורה, וזה קורה לא מעט, אני מאבדת את הביטחון בחומרים שלי. ואם אני חושבת שהם לא הכי טובים שיש, אני לא אצא איתם. אני עובדת כל כך קשה כדי לשחרר ולהמשיך הלאה, וקשה לי. בטיפול אני מדברת עם הילדה שבי, מקשיבה לרגש, לומדת איך לקחת אחריות על החיים שלי, על עצמי, על האושר וההגשמה שלי, ולא להאשים אחרים. אני עוד לא שם, אבל אני בדרך".

"הייתי אחרי פרידה מהאקס, עם לב שבור, שיכורה מוות, עד כדי כך שהשתנתי באמצע הכביש באבן גבירול. זה לא הפריע לו, כנראה, כי הוא אמר, ‘זהו, אנחנו נתחתן’". גרינשפן עם בעלה הדר עמר / צילום: אורי שדה

לא העזתי לשחק

הדרך של גרינשפן התחילה בטורונטו, קנדה. אבא שלה, צ'ארמר ישראלי מפתח תקוה, החליט לעקור לשיקגו אחרי מלחמת יום כיפור. בדרך לשם עצר אצל ידידה בטורונטו, דרכה הכיר את אמא שלה, ואחרי שלושה ימים התאהבו. "אנשים חושבים שבגלל אבא שלי אני כזאת משוגעת, כי הוא ישראלי. אבל אבא הוא רגוע, שקט, גבר יחיד בין ארבע בנות, ואמא שלי היא המשוגעת. כל ארוחת ערב שלנו זה צעקות וריקודים".

גרינשפן נשלחה לבית ספר יהודי, ולמדה אצל מורים ישראלים משנה, תנ"ך, עברית, ואפילו יידיש ברמה של לשיר את ארבע הקושיות בלי אף טעות. אל הבמה והקהל נמשכה מילדות. בין היתר, הופיעה ב-15 מחזות זמר מברודווי במחנות הקיץ היהודיים שבהם בילתה בחופשים הגדולים. תמיד היה לה קונפליקט פנימי, אם לבחור במשחק או במקצוע שיביא לידי ביטוי את היכולות האינטלקטואליות הגבוהות שלה, ובגיל 17 החליטה לעבור לניו יורק כדי ללמוד היסטוריה באוניברסיטת NYU.

"בשביל ישראלים לצאת מהבית בגיל כזה זאת דרמה. בשבילנו זה היה עניין רגיל, מה גם שניו יורק היא בסך הכול במרחק של שעת טיסה מהבית, כמו אילת מתל אביב. אחרי חודשיים, עדן, אחותי הגדולה, שמאוד קרובה אליי, עברה גם היא לעיר וגרנו יחד. למדתי היסטוריה, אבל בלב רציתי לשחק ולא העזתי".

למה?

"כי אני חכמה, היו לי ציונים מאוד טובים, ותמיד חשבתי שאני יכולה לעשות משהו אחר, רציני יותר. ממשחק אי אפשר להתפרנס. אחד הדברים שהכי מצאו חן בעיניי כשהגעתי לארץ, היה התחושה שכולם מקשיבים ללב שלהם מגיל צעיר, וזה היה כל כך מעצים בשבילי. אצלנו זה לא היה ככה. אני הלכתי לתיכון מאוד אקדמי, מקצועי וקשוח, וכשהגעתי לניו יורק, כל החברים שלי רצו להיות שחקנים וזמרים, וחלמו על ברודווי. חשבתי, יש מיליון כמוהם וכמוני, למה להתעסק בחרא הזה עכשיו?

"כשסיימתי את התואר הראשון, עבדתי בגלריה ולקחתי שיעורי משחק בסטודיו, במתודה שמאמינה ששחקן צריך להשיל מעצמו קליפות, לפתוח את עצמו ושטויות כאלה. סבלתי מכל רגע, ואהבתי רק את ההופעות על הבמה. אבא אמר לי לעשות מה שאני אוהבת, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי את זה, והמשכתי לתואר שני בעיתונות וידיאו, שמאוד חזקה בניו יורק, למשל, באתרי דיגיטל חדשותיים כמו ‘וויס', שמתמחים בתוכן לצעירים.

"אני אוהבת לעשות את מה שאת עושה עכשיו איתי, לשאול שאלות, להקשיב לסיפורים של אנשים, הבעיה הייתה שלקחתי נורא ללב סיפורים קשים וברחתי מהם. הכיוון שלי היה לעשות פרופילים וסרטים תיעודיים חדשותיים".

היישר לצוק איתן

אחרי התואר הראשון היא קפצה לארץ לביקור, ובלילה הראשון יצאה עם חברות לבר בתל אביב. אחת מהן הביאה לשם את הדר עמר, מנהל פרויקטים בהייטק. "הייתי אחרי פרידה מהאקס, עם לב שבור, שיכורה מוות, עד כדי כך שהשתנתי באמצע הכביש באבן גבירול. זה לא הפריע לו, כנראה, כי הוא אמר, ‘זהו, אנחנו נתחתן'. אחרי שבועיים התחלנו להיות ביחד, והחלטנו שבסיום התואר השני שלי אבוא לגור בתל אביב. שנה היינו ביחסים לונג דיסטנס. היה נורא קשה, והוא כל הזמן אמר לי, 'אל תדאגי, בקרוב אפילו לא נזכור את התקופה הזאת'. והוא כל כך צדק".

למה הוא לא בא לגור בניו יורק?

"כי הוא היה באמצע התואר בהנדסת תעשייה וניהול, ולא יכול היה לזוז לכיוון שלי. גם הכרתי את הארץ טוב, אז זה היה כמעט טבעי. כשאמרתי להורים שאני נוסעת לישראל הם היו מבסוטים, למרות שבטח חשבו לעצמם למה עם תואר שני מאוניברסיטה טובה כמו קולומביה, אני לא נשארת ועושה משהו אמיתי. ניסיתי לעשות את זה כשהגעתי לישראל, וזה לא עבד".

שבועיים אחרי שנחתה כאן פרץ מבצע ‘צוק איתן', וגרינשפן מצאה את עצמה מתרוצצת בין ממ"דים ואזעקות, שומעת נפילות של טילים ולא ממש תופסת מה קורה סביבה. "עקבתי אחרי החדשות, אבל לא הפנמתי מה קורה כאן. בעלי הוקפץ למילואים בעזה, אז הייתי פה עם הדודים שלי והמשפחה של הדר, וזה הרגיש מוזר, כי כולם היו עצובים ובכו".

ולא חשבת לקחת את המזוודה ולעוף מפה?

"מה פתאום, חיכיתי להדר. הוא זה שסבל, אני לא הייתי בעזה. זה היה זמן מאוד רגיש מבחינתי, נאבקתי להשתלב כאן, והייתי בלעדיו. יצא שהלכתי באמצע הרחוב והייתה אזעקה, אז רצתי לבניין הקרוב עם אנשים שאני לא מכירה. לא פחדתי, כי לא הבנתי באמת מה קורה".

החתונה המשוגעת שהפיקו, שהתחילה ביום שישי בצהריים בקיסריה ליד הים ונמשכה יממה שלמה, הייתה פיצוי הולם ורגע שיא בלתי נשכח. 35 חברים טסו במיוחד כדי לחלוק איתם את ההתרגשות העצומה, "והייתה לזה חשיבות מאוד גדולה בעיניי שהם הגיעו לכאן, למקום המיוחד שלי, חלקו אותו איתי והצליחו להרגיש על מה אני מדברת איתם כל הזמן.

"אני מאוד אוהבת את תל אביב. אחרי שש שנים בניו יורק, אני יכולה להגיד שאין לעיר הזאת נשמה. כל החברים שלי ממוקדים בקריירות שלהם, הכול שם נורא קשוח, ורוב הזמן אתה מוצא את עצמך לבד. אנשים חושבים שניו יורק זה ‘חברים' ו'סקס העיר הגדולה'. בולשיט. אפילו הגודל של הדירה של מוניקה ורייצ'ל לא קיים.

"אין דבר כזה לשבת בקופי שופ, כי כולם עובדים עד מאוחר, וגם אם יש חברים טובים אין מצב שתתראו כל יום, אפילו אם אתם גרים באותו בניין. בחורף המצב יותר חמור, את לגמרי לבד, עובדת עד שמונה בערב ובאה הביתה כי קר מוות. התשוקה של ישראלים לניו יורק מתבססת על פנטזיה".

נהיית מומחית לערים גדולות.

"והפכתי להכי תל אביבית שיש, בעצם תל אביבית ביתית. לא תראי אותי קורעת רחבות וברים, אני קצת סבתא במובן הזה. תני לי להיות עם החברים אצלי, ואני מאושרת. אני תל אביבית, כי אני חיה בבועה שמנותקת לגמרי מהפריפריה, שאותה אני לא מכירה. לא הייתי בצבא, ואני לא מכירה את ההיסטוריה והתרבות לעומק. אני מבינה שיש אנשים בארץ שחיים במציאות אחרת לגמרי משלי. בבחירות הקודמות הייתי בטוחה שבוז'י מנצח, כי בתל אביב זה הרגיש ככה, ולמדתי את השיעור שלי".

ואיך הרגשת בבחירות האחרונות?

"לא ממש הייתי מעורבת, כי התוצאות היו ברורות מראש".

איך נראית תל אביב בעיניים שלך?

"היא קרובה לניו יורק ולטורונטו באנרגיה ובעבודה הקשה, אבל פה יותר חם וחברותי. בטורונטו יותר רגוע, בחמש מסיימים לעבוד וזהו. בניו יורק יש חיי לילה מטורפים, והיו לי חברים מפה ומשם, אבל כאן הבית שלי הוא כמו תחנת רכבת. אתם באים בחבילה קיצונית, בכל איכות טובה שלכם יש משהו שלילי, יחסי אהבה-שנאה עם העולם. זה חלק מההומור שלכם, ואני מתה עליו. אני לא יכולה לסבול את הבדיחות הגזעניות, העדתיות והבדיחות על השואה. אם קנדים היו צוחקים על השואה, הישראלים היו קופצים, ‘הי, מה אתם עושים? זה שלנו'".

"אחד הדברים שהכי מצאו חן בעיניי כשהגעתי לארץ, הייתה התחושה שכולם מקשיבים ללב שלהם מגיל צעיר". רני גרינשפן / צילום: רונן פדידה
 "אחד הדברים שהכי מצאו חן בעיניי כשהגעתי לארץ, הייתה התחושה שכולם מקשיבים ללב שלהם מגיל צעיר". רני גרינשפן / צילום: רונן פדידה

פרויקט של תשוקה

היא עושה פרויקטים של הסברה למשרד התפוצות, מצטלמת לסרטונים בתשלום, ובעיקר מנסה להישאר רלוונטית, לתת לקהל שלה מזון דיגיטלי טרי, רענן וטעים, אבל לא מוכנה להשתעבד לו לגמרי. לכן מצאה חצי משרה במיקרוסופט, שמספקת לה הכנסה קבועה, וגם סיפוק ופרופורציה, כאחראית על התקשורת הפנימית בין ההנהלה ל-1,500 העובדים של החברה בישראל. היא עושה סרטונים למחלקות השונות בארץ ובחו"ל, אבל שום דבר מזה לא יוצא החוצה. ברשתות החברתיות היא פרסונה לגמרי אחרת.

יוטיוב הוא כלי עבודה עבורך?

"אני לא בטוחה שזה מה שאני רוצה לעשות, כי צריך להקדיש לזה את כולך. אני רוצה לשיר. הנה, החודש הופעתי מול 500 איש ב'אברהם הוסטל' בקאברים של ‘טניישס די', הלהקה הכי מדהימה שיש, והחלום שלי הוא להיות הגרסה הנשית של הסולן שלה, ג'ק בלאק.

"כדי למכור כרטיסים שיווקתי את המופע בפייסבוק, ביוטיוב ובאינסטגרם בכל הכוח. זה פרויקט של תשוקה, כי התוכן הוא לא אורגינלי. התחלתי לעשות את זה בכיף שלי, כי זה החזיר אותי למחזות הזמר בילדות, ובעלי, שמפיק אותו, הצטרף אליי. הוא גאון בהפקה. יש לנו תלבושות, אורחים, הרבה אקשן על הבמה".
הדר הופיע גם בגרסה הגברית של ‘הישראליות', הוא מפלרטט עם השואו ביזנס.

"הוא עובד בהייטק, וחולם להפיק הופעות. זה ממלא אותנו בחיים, וזה גם נתן לנו את הבוסט לכתוב שירים שלנו, שאנחנו מלחינים ביחד. צילמנו את הקליפ הראשון בשיתוף עם ‘הישראליות', והוא יצא בעוד חודש".
מתי תהיה הפריצה שלך החוצה מהרשת, כמו לאה לב?

"ללאה יותר קל. היא עושה סטנד-אפ מגיל 17 ויש לה את השפה, שהיא המחסום שלי. הצעד הראשון שלה היה ברדיו, ואני כל כך נרגשת בשבילה, כי היא אחת המוצלחות שיש. את קולטת שהיא רק בת 23?

"תמיד כששאלו אותי מה המטרה שלי בחיים, לא הייתה לי תשובה. אני רוצה ילדים, ומאוד מודאגת ממה שזה יעשה לחיים שלי. אני רוצה להיות מאושרת, לקום בבוקר עם חיוך, ולא לקחת ללב את מה שחושבים עליי. זה עדיין קורה".

להיות רלוונטית בעידן החדש

כשאני שואלת את גרינשפן איך הופכים רלוונטיים, היא מזנקת מיד. "אם את יודעת את התשובה, תעדכני אותי בבקשה. בעמוד שלי יש עליות וירידות כמו בכל עמוד של כוכב רשת, זה הטבע של סלבריטי. אם את ליאל אלי, שהיא כוכבת ענקית, את כל הזמן נוסקת, אבל את כל הזמן חייבת לעבוד בזה.

"באינסטגרם אני מראה את הדברים מנקודת המבט שלי, בעיקר את היומיום. אני עושה צילומים במיוחד עם חברים צלמים בחינם, כדי שיהיה לי יותר תוכן. אני יודעת שזה חלק מהעבודה להקשיב לעוקבים שלי, להבין מה הם רוצים לראות, אבל אני רוצה לעבוד על ההפך, מה אני רוצה להעביר להם, מה חשוב לי.

"כדי להצליח ברשת ולהישאר רלוונטית, את חייבת להיות אותנטית, כי אחרת זה לא יעבוד. כשאת מאכילה את התנין ולא מאכילה את עצמך ומקשיבה לעצמך, את מאבדת חלק מהנשמה שלך. כשהעליתי סרטונים שצילמתי במיוחד לאינסטגרם, היו לי מספרים יפים, אבל לא נהניתי".