צפון אמריקה בסטיישן / צילום: פרטי
אחרי 100 ימים אינטנסיביים קמעה רק עם הגברת הראשונה וארבע הבנות, יצאנו ל"עוד דקה נשוב": כל המשפחה של הגברת הגיעה לבקר אותנו בארץ האפשרויות המוגבלות לכבוד חג החירות. 21 מזוודות, שמונה ילדים, ארבע אימהות, שלושה דורות, ואחד אלוהינו (כלומר סבא שמממן את כל הטוב הזה) - נפגשנו בכניסה למלון בווסט הוליווד לאיחוד מהסרטים. הדמעות זלגו מהר מהצפוי. אני, לעומת זאת, נשארתי בממד הגשמי של סיפור ההגדה: "סופסוף נוכל לצאת לערב חופשי", אמרתי לגברת, אלא שמהר מאוד התברר שהיא מעדיפה אותם על פניי. נו טוב, היה לה מספיק ממני.
כוכבים הוליוודיים מזדקנים, לעומת זאת, ירטיטו את ליבה נו מטר ווט. בלובי של המלון נתקלנו באיתן הוק, ואחרי מו"מ קשוח, הגברת הראשונה אילצה אותו (פיזית) להצטלם איתה. כדי להתרגל למזון הבריאות האמריקאי, טיפסנו כל החבורה לדיינר של מל. "כאן אוכלים המקומיים את הבורגר שלהם", נכתב בכניסה ומיד הבנו למה: הרצפה הייתה דביקה, המלחיות שמנוניות והמלצריות התקשטו באודם בצבע ורוד לוהט. לחם שטוגן בקצת חמאה עטף המבורגר עסיסי שטוגן בקצת שמן, שעליו הונחה קצת גבינת צ’דר - הפך בין רגע לבחירה המועדפת על בני המשפחה. אה יה יה יה, העולם שמח, העולם שוכח (את כל החטאים). גם את ארוחת הבוקר אצל מל ביום שאחרי.
מהוליווד נסענו לחמישה ימים במקום השמח ביותר על פני כדור הארץ. 40 אלף איש מתקבצים בו מדי יום, התורים מפרכים, המחירים מופרכים - אבל שלל הקלישאות על החולצות של המבקרים מעידות על הקנקן: "היום הטוב ביותר אווור", "היום היקר ביותר אווור", "השארתי את הילדים בבית", ו"אל תהיו ביקורתיים, אני לא יכול להיות מבוגר היום". דיסנילנד היא המימוש האולטימטיבי של החלום האמריקאי: הכול אפשרי - ובלבד שיש לך מלנת’לפים דולרים. או כמו שצעק השומר בכניסה: "אנחנו לא רוצים את הכסף שלכם, אנחנו רק רוצים שתהיו מאושרים". יה רייט.
אה יה יה היה העולם שמח, העולם זורח. עם זריחת החמה התייצבנו בבידוק, להיות ראשונים כשייפתחו שערי גן העדן. אומנם חמישה ימים עמדו לפתחנו, אבל הגברת הראשונה הייתה באקסטזה מחגיגות ה-90 להולדת העכבר. או מרכבת ההרים שטסה בעלטה. או מהמעלית שנופלת ממאה מטר. או מהטיסה התלת ממדית מעל פלאי תבל. יש כאלה ששמחים מקרחונים מתנפצים, ויש כאלה שמתרגשים מרכבות שעושות לופים ולא מתנפצות. בשאיפה כמובן.
במשך חמישה ימים חרשנו את שני הפארקים שמרכיבים את העיר ושמה דיסנילנד. אומנם לא חרטנו את שמנו בשום מקום, אבל שמה של הגברת הראשונה ייזכר כאן לדיראון עולם. מעולם לא הספיקו מעטים כל-כך הרבה כל-כך. היא דחפה ומשכה ועודדה וארגנה את כל החבורה, מתלהבת מכל בובה של מיקי ומחפשת את פלוטו, כדי לספר ללאה גולדברג איה הוא.
לי כל זה היה חדש. לא גדלתי על סרטי דיסני ורק בשנים האחרונות, יחד עם הראשונה, השנייה, השלישית והרביעית - גיליתי את עולם האגדות המופלא של תסריטאי החלומות. הביקור בדיסנילנד הוסיף עוד נדבך לארמון: מדובר במקום השמח ביותר על פני כדור הארץ. אבל זו שמחה מסוג מאוד מסוים. אם ממש רוצים, אפשר לראות עולם שמח, עולם זורח גם מחוץ לדיסנילנד, בחיים עצמם. השמחה שבלב.