קבוצת הריצה של בועז יעקב בכפר סבא/ צילום : אסף חיימוביץ
יום הזיכרון הוא עבור רובנו יום טעון ברגשות. גם עבור בועז יעקב, שאיבד חברים בשירות הצבאי ונפשו לא נחה ביום הזה מאז. אחרי שנים שבהן התלבט לאיזו אזכרה ללכת, הבין שמה שעוזר לו להיות עם עצמו ביום מורכב שכזה הוא דווקא ריצה של שעה בבוקר. "אני חובב ריצה מאז ומעולם, וכך פתחתי את ימי הזיכרון שלי. בריצה עלו בי תחושות, זיכרונות ואירועים שחוויתי עם הנופלים ועם עצמי, וזה עשה לי טוב והתחבר לי ליום שהוא גם כך עמוס רגשית. זה גם עזר לי כנראה לשחרר כל מיני זיכרונות ותחושות קשות".
עם הזמן, הבשיל בו רעיון לקשור בין התחושות הללו להנצחה עצמה, וכך נולד המיזם "רצים לזכרם". "ניסיתי לבנות קונספט שייתן מענה ליום הזה ויוציא אנשים החוצה לעשות פעילות פיזית, מעין סיכום לאומי שלוקח אותנו מיום הזיכרון ליום העצמאות".
איך זה עובד? כל מי שנרשם באתר העמותה מקבל חולצה באחת מ-15 נקודות חלוקה ברחבי הארץ וקובץ במייל להדפסת מספר חזה עם שם של חלל. את השם הפיקה המערכת, אך ניתן לבחור שם של חלל נוסף להנצחה. ביום הזיכרון בשעה 17:30 מתקבצים בנקודות שנקבעו על-ידי רצים/יישובים/מועצות או עיריות ויוצאים לפעילות של שעה בצעידה, ריצה או רכיבה.
לקחת את זה הלאה
כשיצא הפרויקט לדרכו, לפני כשנתיים, אימצנו אותו כיוזמה יישובית במקום שבו אני גרה. אף שהרעיון הגיע למחוזותינו רק זמן קצר קודם לכן, הצלחנו להתארגן ולהפיץ את הבשורה. אל קו ההתחלה הגיעו כמה עשרות תושבים ובהם גם משפחות עם ילדים, ויחד יצאנו לצעדה משותפת במקביל לקבוצה שעשתה זאת בריצה.
שעת הערב הייתה מושלמת. מזג האוויר היה נעים, היציאה בחברותא כמה שעות לפני פרוץ חגיגות העצמאות הייתה מאחדת ואקורד הסיום ליום הזיכרון קיבל טוויסט ספורטיבי מגבש. צעדנו ביחד, אבל כל אחד מאיתנו נשא עמו את מתיו. אני צעדתי לזכרו של דודי, אשר זפרני, שנפל במלחמת יום כיפור בקרב על איסמעליה. הוא היה אז בן 22, אני רק בת שמונה. הוא היה אחיו הצעיר של אבי ואני אחייניתו הגדולה. הוא היה מדריך נוער בקן הנוער העובד והלומד בקריית שמונה, ואני ילדה שחפצה ביקרו וזכתה לזמן איכות איתו בטיולי התנועה שאליהם נגררתי.
זו הייתה השנה הראשונה למיזם, והיא הביאה עמה כ-5,000 נרשמים, אם כי בפועל רצו הרבה יותר. "היו כמה תקלות, אבל זו הייתה שנה מטורפת", מספר בועז יעקב. "בשנה השנייה שדרגנו את השיטה והשתתפו באירוע כ-8,000 איש. השנה אני מקווה שנצליח לרוץ לזכר כל הנופלים. בשנה הראשונה רצתי עם קבוצת ריצה שאני מתאמן בה בכפר-סבא, וזו הייתה חוויה מדהימה. רצנו ברחובות בלי לדעת מה יצא מזה, ואז ראינו עוד אנשים, עוד קבוצות ריצה ועוד משפחות עם עגלות ודגלים, וזו הייתה חוויה מרוממת. אחר כך קיבלתי המון תמונות וסרטונים ממשתתפים מכל הארץ וסיפורים מדהימים שלקחו את הרעיון למקומות אחרים".
שירלי פלג הייתה אחת מאלה שלקחו את היוזמה של יעקב צעד אחד קדימה. פלג עלתה עם משפחתה מצרפת בשנת 1995, ופחות מעשור אחר כך פקד אותם האסון כשאחיה, יונתן, נהרג בפיגוע מול צריפין. "כל עניין ההנצחה חשוב לי מאוד באופן כללי וגם באופן אישי, כי אני חווה ביומיום את הצורך להנציח את הזיכרון שלו וחיפשתי דרך. עם השנים ראיתי שאנחנו זוכרים אותו באזכרות ובטקסים עצובים, וחשבתי על כך שלפני שאחי נהרג, הוא היה ילד שמח שאוהב את החיים, ורציתי לזכור אותו ככה ולמצוא דרך להנציח אותו במשהו מלא חיים ושמחה. יונתן היה ספורטיבי, אז בחרתי במרוץ ניווט שמתחבר למה שעשה בצבא ואנחנו עושים את זה כבר שבע שנים. ההנצחה היא ממקום של חיים ולא של המוות והעצב".
מכאן לקאן
את היוזמה של יעקב היא פגשה לפני שנתיים, אולם חצי שנה אחרי, חזרה לצרפת בשנית, הפעם בעקבות עבודתו של בעלה, לתקופה בלתי מוגבלת. "כשהגעתי לצרפת, מצאתי את עצמי לבד ובלי משפחה ביום הזיכרון, וחשבתי שלא אוכל לעבור אותו בלי צפירה, בית עלמין, חברים וכל המדינה.
"באותו רגע עוצמתי החלטתי להוציא אנשים שירוצו איתי. אפילו שלא הכרתי הרבה אנשים, לא ויתרתי, ויצאנו 12 אנשים לריצה לאורך החוף של הריביירה בקאן, בחולצות כחול-לבן ועם דגל ישראל. קיבלנו מחיאות כפיים מעוברים ושבים, וזה היה מאוד מרגש. גם השנה כבר פתחתי קבוצה ויש הענות גבוהה. נהיה הפעם כ-30 איש. אם נצליח, אז בשנה הבאה אנסה לעשות זאת גם בפריז".
הופתעת מהתגובות?
"מה שהפתיע אותי הוא שאנשי הקהילה היהודית לא יודעים שיש יום זיכרון לחללי מערכות ישראל, אז הם לא ידעו על מה אני מדברת. יש קהילה מאוד מכובדת בקאן וניס והסביבה, והם מאוד מזדהים עם מה שקורה במדינה והחיילים חשובים להם, לכן יש שיתוף-פעולה. אני חושבת שזה פרויקט מדהים, ובגלל שאני אחות שכולה, זה מרגש אותי יותר.
"כשגרתי בארץ ונתקלתי באנשים רצים בתל-אביב עם שם החלל על החולצה, זה כל-כך ריגש אותי וחשבתי שאין דברים כמו המדינה הזו בעולם, ואין על הישראלים. כי גם אם הם מקטרים וכועסים, ברגע האמת אנחנו עם אחד ומיוחד, שאין דברים כאלה".
כשאני שואלת את יעקב מה השאיפה, יש לו תשובה חד משמעית: "שזה יהפוך להיות מרוץ לאומי. אני יודע שעוד כמה שנים ישתתפו בו אלפי אנשים, כי הרעיון הוא הזיכרון הלאומי וככל שיותר אנשים יהיו שותפים, זה יהפוך להיות חלק מהדנ"א שלנו. יהיה קצת עצוב לי אם זה לא יקרה". עד אז, הוא מתפעל את היוזמה בעצמו וזוכה לעזרה לא קטנה מחברים ומאנשים טובים, ואפילו מספקים שתורמים או מאפשרים לו עלויות מוזלות. "אבל יש איש אחד שבלעדיו זה לא היה קורה וזה גלעד אלטשולר מבית ההשקעות אלטשולר-שחם, שתרם לפרויקט בנדיבות, ובזכותו הוא מצליח".
ומה עוד חשוב לך ביום הזה?
"הכי חשוב לי להקפיד על יציאה בשעה היעודה כדי לשמור על הביחד, כי בסוף החוויה, למרות שהיא כביכול צפויה, היא אדירה לגמרי".