נושא אחד הצליח לחדור את הכלום והשום דבר שאפיינו את הדיון בשאלות בוערות במערכת הבחירות החולפת - מצב מערכת הבריאות. התורים הארוכים, החולים במסדרון, הגירעונות האדירים של קופות החולים ובתי החולים והנהירה לרפואה הפרטית העלו לכותרות את תחושת הקריסה. האבסורד הוא שכאשר בוחנים את מדדי הבריאות, הנתונים, לפחות בחלקם, מעודדים. אז מה אנחנו מפספסים?

ייתכן שאיכות הרפואה שישראל מספקת היא גם בעוכריה. באורח פלא, חרף תקצוב חסר ואינספור בעיות, מערכת הבריאות הציבורית כאן נחשבת, עדיין, אחת הטובות בעולם. דווקא משום כך התקבעה התחושה אצל מקבלי ההחלטות ש"יהיה בסדר". המערכת תוכל "לסחוב" עוד ועוד.

הפער בין ההוצאה הציבורית הנמוכה באופן יחסי על בריאות בישראל לבין מדדי בריאות שמעידים על מצבנו הטוב, כמו תוחלת החיים הגבוהה (82.5 שנה, מהגבוהות בעולם) ותמותת תינוקות נמוכה (3.1 תינוקות לאלף לידות, מהנמוכות בעולם), מזכים את ישראל בתואר המחמיא לכאורה: אחת המדינות היעילות ביותר בבריאות. רק בספטמבר האחרון היא דורגה בידי סוכנות בלומברג במקום השישי בין 56 מדינות בתחום היעילות בבריאות. המשמעות היא שהיעילות הזאת מושגת במשאבים נמוכים.

אך לפני שמתגאים בהישג הזה, צריך להביא בחשבון כמה דברים. ראשית, מדד תוחלת החיים משקף רק בחלקו את טיבה של מערכת הבריאות (כ-30% לערך). רובו מיוחס לגנטיקה ולחינוך. מעבר לכך, הישגי העבר וההווה אינם מעידים בהכרח על הישגי העתיד. ללא משאבים נוספים, שירותי הבריאות שכבר כיום מקרטעים בחלקם, יוסיפו להידרדר והאי-שוויון בבריאות יגדל עוד ועוד. מערכת הבריאות בישראל תהיה טובה רק עבור מי שידו משגת. זאת מגמה שניכרת כבר היום, עם 35% שיעור הוצאה פרטית לבריאות מסך ההוצאה הלאומית - מהשיעורים הגבוהים ב-OECD. "דגל אדום" כפי שמכנים זאת במשרד הבריאות. נתון שמבטא, בחלקו לפחות, את חוסר האמון שהציבור רוחש למערכת.

חישוב שערך עבור "גלובס" כלכלן הבריאות מאוניברסיטת בן גוריון, פרופ' גבי בן נון, הראה שמאז חוקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי (1994) ועד היום, תקציב "סל הבריאות" - הכסף המגיע לקופות החולים כדי לספק לציבור שירותים - נשחק ב-30%, שהם 15 מיליארד שקל. הוא נשחק כי הוצמד למדד מחירים שלא משקף את הגידול האמיתי במחירים, וגם לא עודכן בהתאם לגידול באוכלוסייה וקצב ההזדקנות שלה.

במבט קדימה, אם המדינה לא תכין תוכניות לטווח ארוך למערכת הבריאות, הישגי העבר וההווה עלולים לא להספיק. מודל התקצוב של קופות החולים ובתי החולים, כמו גם תוכנית ההכשרה של רופאים, צריכים להיבחן מחדש אל מול אתגרי העתיד של מערכת הבריאות: הזדקנות האוכלוסייה, שיוצרת עומס נוסף על המערכת, לצד הברכה בהתארכות תוחלת החיים; המחסור ברופאים שמחייב למצוא דרכים יצירתיות להשיב לכאן מומחים בכירים שהשתקעו בחו"ל ולתמרץ רופאים בהתמחויות במחסור; השינויים הטכנולוגיים שמשנים את הפרקטיקה הרפואית; ופריצות הדרך המדעיות שמעלות שאלות אתיות חדשות.

הממשלה הקודמת הגדירה את הבריאות הדיגיטלית הממוחשב כמנוע צמיחה למשק. בחינה לעומק של התוכנית הממשלתית מגלה שהדרך לעשות כסף ממידע רפואי ממוחשב רצופה מכשולים עדיין. באתגר הזה, כמו באתגרים האחרים שמנינו, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לפספס את הרכבת.