הזיקוקים נופלים על עיניים רטובות: האשטאג יום עצמאות עצוב

א.

יום עצמאות שמח לכולם, למרות שזה יום עצמאות עצוב. ארבעה ישראלים נהרגו בתקיפות מעזה השבוע: משה אגדי בן ה־58 מאשקלון, זאיד אלחמאמדה בן ה־49 מסוואווין (כפר לא מוכר בנגב שעומד בפני פינוי), משה פדר בן ה־67 מכפר סבא ופנחס מנחם פשווזמן הצעיר בן ה־21 שרקטה השיגה אותו בעת שרץ לחפש מחסה.

הילדים לומדים ממוצעים בבית הספר ואני מוצא את עצמי מְמַצֵּעַ באופן חצי אוטומטי שבטח יעבור מאליו יחד עם תוכנית הלימודים. גילם הממוצע של ארבעת הישראלים שנהרגו השבוע הוא 48.75 - וזה בדיוק הגיל שלי. צעיר מדי בשביל למות, בממוצע לפחות. זה הייתי יכול להיות אני; מה הבדיל ביני לבינם השבוע מלבד קצת פחות מ־60 קילומטר וקצת יותר מזל? הרי אף אחד מהם לא יצא מהבית בשביל למות ולכולם היו תוכניות ליום העצמאות. אולי במת בידור בערב, עם זמרים שבאים בזול, אחר כך קצת זיקוקים. אבל השנה "הזיקוקים נופלים על עיניים רטובות", כמו ששר יוסי בבליקי ב"סוויטת יום העצמאות", מהיפים והעצובים שבשירים.

 איור: תמיר שפר

יום עצמאות שמח, למרות שמה עצמאות ואיזו עצמאות כשנופלים 700 טילים ויש הרוגים ומאות פצועים, עשרה מתוכם באורח קשה ובינוני ומאות נפגעי חרדה חדשים? וכמובן שיותר הרוגים ופצועים גם בצד השני. למה? ככה. מה עצמאות ואיזו עצמאות כשכולנו רגילים לחיות בסבבים חסרי התוחלת האלה? מה עצמאות ואיזו עצמאות כששר האנרגיה יובל שטייניץ, שרק לאחרונה הקביל את זרימת הגז לחירות, לא פחות, הפסיק את הזרמת הגז מתמר (כ־20 קילומטר מחוף אשקלון) לאשדוד "לאור המצב הביטחוני"? מה עצמאות ואיזו עצמאות כשמצב חירום מוכרז, לימודים מופסקים וטיולים מבוטלים וסגרים מוטלים? מה עצמאות ואיזו עצמאות כשמאות אלפי אנשים מתחבאים בבתים והמנהיגים בקושי מתייחסים אליהם ודואגים יותר לאירוויזיון?

יום עצמאות שמח לכולם, למרות שזה יום עצמאות עצוב. "היי, בחור, בוא הנה בחור, נשבר לך הלב ביום העצמאות", שר בבליקי והמובן מאליו צריך להיאמר שוב, אלא שלכל אחד מובן מאליו משהו אחר לגמרי; אני אוחז בדעה שאי אפשר להיות חופשיים ועצמאיים על חשבון אחרים לאורך זמן, ובהנחה שאף אחד לא הולך לשום קום, בסוף ניאלץ להסתדר איכשהו. פשוט צריך להישאר בחיים עד אז. לחגוג כך וכך (אין לי את המספר המדויק) ימי עצמאות שתמיד שמחים ועצובים ביחד - זו המשימה.

ב.

כמו כולם, גם אני ראיתי את הסטורי של אווה, הילדה היהודייה באינסטגרם בשואה, או בשואה באינסטגרם. זה היה באמת מאוד יפה, לא בצחוק, הישג ראוי של האנשה, הנכחה, הנגשה והסברה שדומה כי מספר המילים שנכתבו עליו גדול אפילו ממספר הצופים שראו אותו - הישג לא פשוט. השאלה שעמדה במרכז הקמפיין - מה אם היה אינסטגרם לילדה בשואה - קיבלה עוד תשובה השבוע: 

גם לילדי עוטף עזה יש אינסטגרם, והם מעלים סטוריז - ומה זה עוזר להם? לא הרבה. זה מעלה את המודעות? לא ממש. מנגיש? לא בדיוק. מנכיח? הצחקתם. אולי בגלל שזו לא הפקה הוליוודית מתוקתקת, נקייה ומהוקצעת באנגלית עם כתוביות, אלא צילומי חובבים, התמונה לרוב רועדת ופס הקול רועש ומלא בצעקות של פחד ואימה בעברית, לא תמיד הכי תקנית - סרטונים מצמררים שקשה לראות (ולכן צריך לראות. לכו תחפשו, שבו עם הילדים כמו שישבתם מול אווה).

מצד שני, יש אפקטים רציניים; טילים, אש, בתים קורסים, אל תשאלו, דברים שאמורים להביא צפיות, עניין, תגובות. גם לילדי עזה יש אינסטגרם, כמובן, שלא לדבר על הרבה יותר אפקטים, ולהם זה עוזר עוד פחות. זה לא עוזר להם בשיט, בואו. העניין הוא שהכול נמצא באינסטוש - אין לך אזור אסון בלי האשטאג - אבל העולם? כמנהגו נוהג.

אז מה היה קורה אם היה אינסטגרם לילדה בשואה? אלא אם כן תהיה שואה בקרוב, כנראה שלא נדע, אבל ההימור שלי הוא שלא הרבה. המסקנה הפשוטה שלי מכל הקמפיין הזה היא שזה לא האינטרנט וזה לא האינסטגרם וזו לא השואה וזו אפילו לא דמעתה של ילדה קטנה שמשכו מספר כל-כך גדול של צופים ועוררו רעש תקשורתי מרשים כל-כך. זה פשוט עניין של כסף ויחסי ציבור. אווה הייתה בתקשורת הרבה יותר מכל הילדות של העוטף והילדות של עזה ביחד, לא כולל שלטי חוצות, שיווק ממוקד, פוסטים ממומנים, אייטמים מוזמנים, כל החבילה - אז לרגע היה אכפת לנו. טוב, אולי אכפת זו מילה גדולה. בואו נתפשר על שמנו לב, הקדשנו כמה דקות. אולי השאלה האמיתית היא עד כמה קל לשחק לנו בתשומת הלב ובלב, לבחור מה להראות, מה להסתיר.

גם זה מובן מאליו, אבל אולי אם היינו שמים לב באותה מידה, ובזמן אמת - לכל הילדות ולכל הילדים החרדים, הפצועים וההרוגים, ובעצם, למה רק לילדים, מה עם המבוגרים? משה אגדי, משה פדר, זאיד אלחמאמדה ופנחס מנחם פשווזמן הם לא ילדים של מישהו? - אולי משהו היה משתנה. ואם לא משתנה, לפחות מונכח ומונגש. אם הסרטונים של ילדים חמודים מאשקלון זועקים ובוכים בבהלה היו זוכים ליותר מ-100 מיליון צפיות, מופיעים במהדורות ותמונתם הייתה מתנוססת לצד הכבישים הראשיים, סביר להניח שמשהו היה משתנה. אולי. אני כבר לא יודע מה סביר ומה לא, כמה זמן שהכול נראה לי בלתי סביר בעליל. ויש גם ילדים ומבוגרים בצד השני, כן, גם להם צריך לשים לב. ולא שאני איזה צדיק גדול; בזמן שכל האנשים האלה ישבו תחת אש אני חגגתי בתל-אביב.

כל הסיפור הזה צריך להחליף משרד יחסי ציבור בדחיפות, בקיצור. זה מה שאני אומר. ניסינו טייסים, ניסינו חיסולים, ניסינו מצור, גם הם ניסו כל מה שיכלו - והכול, כל-כך הרבה פעמים, כבר אי אפשר לספור. אולי צריך לנסות יחצנים.

ג.

יום עצמאות שמח לכולם, למרות שזה יום עצמאות עצוב והזיקוקים נופלים על עיניים רטובות. לפעמים אני מצחיק את עצמי, מחפש תמיד להגיד משהו אופטימי כאילו מי ישמע, אני נשיא המדינה או משהו, ואנשים מחכים למוצא פי כדי להתעודד. זה כמו שבכל פעם שחוזרים מחו"ל ובנתב"ג נפתחת הדלת לאולם, אני מחפש מי מחכה לי עם בלון אדום בצורת לב למרות שאני יודע שאף אחד לא מחכה. העניין הוא שזה גורם לי ללכת זקוף יותר. אותו דבר עם האופטימיות - היא מוסיפה איזה חצי סנטימטר.

במעגלים שקרובים אליי מספיק בשביל שאשתדל לא להסתובב בהם ועדיין איכשהו משפיעים עליי למרות שלא אכפת לי מהם, הדבר הכי נוראי שאתה יכול לומר על מישהו, זה שהוא סחי, טיפוס קונפורמיסט ונורמטיבי, לא אחד שהולך עם הזרם אלא הזרם עצמו. להיות אופטימי זה קצת להיות סחי, תכונה לא הכי רצויה שנראה לי שאני נדבק בה בדרך כלל בתקופה הזאת של השנה, עם כל הטקסים והדגלים והזיקוקים וזה שכולם שמחים בשביל המדינה. זה מרגש אותי למרות שגם עצוב ולמרות שזאת מדינה פשוט על הפנים בכל-כך הרבה מובנים, רק חלקם פורטו לעיל והשאר מפורטים בכל דברי הימים.