אהוד בר סבר ז"ל / צילום: באדיבות הכותבים והמשפחות
"אבי נפל ביום האחרון למלחמה, שעה לפני כניסת הפסקת האש לתוקף"
עו"ד טל קרת, שותפה ומנהלת מחלקת דיני עבודה במשרד תדמור לוי ושות'
הייתי בת שלוש כאשר אבי, אהוד בר סבר, נפל במלחמת יום הכיפורים. אמי הייתה בשלהי החודש התשיעי להריונה, וילדה את אחותי יעל יום לאחר סיום השבעה.
אבי הגיע משושלת של לוחמים. על קברו דיבר סבי על המאבק המתחולל בקרבו בין רגש האשמה שהשפיע על דרכו של אבי כלוחם בצבא קבע לבין הגאווה על החייל והמנהיג שנהיה. הגאווה ניצחה.
אבי נפל ביום האחרון למלחמה, שעה לפני כניסת הפסקת האש לתוקף. הוא לא עמד בפיתוי לספר לחייליו האהובים על הפסקת האש ובעומדו בפתח הבונקר שלהם נפגע מרסיס פגז שנורה לעברו על ידי טנק סורי במזרעת בית ג'ן. רק בבגרותי הבנתי את הכאב המתמשך שאין לו באמת מרפא הכרוך באיבוד אב במלחמה, וזאת אני אומרת ממקום שזכיתי באב מאמץ ונהדר שאהב אותי כאת שלו. כשנהייתי אמא בעצמי, וילדיי הגיעו לגיל שלוש, לא יכולתי לתאר לעצמי כיצד יכול להיות כי אלו לא יזכרו אותי ואת כל החוויות אשר עברנו ביחד עד לגיל זה.
בערב לזכרו במלאת ארבעים שנה למלחמה, עלו רבים מבני המשפחה וחייליו וסיפרו עליו. אני בכאב, הודיתי בקנאתי בהם כי אין לי ולו זיכרון אחד ממנו, מלבד הסיפורים עליו.
והסיפורים הם רבים. אך המשותף לכולם הוא אופיו המדהים. השקט הסמכותי בו הנהיג את חייליו, העובדה כי הם ראו בו אח בכור ומילאו את בקשותיו, לא כי דרש אלא כי האמינו בו וביכולתו לשמור עליהם. החוכמה וההגיון שלו יחד עם השובבות הטבעית והאהבה אותה הרעיף על סובביו. באזכרה האחרונה הגיעו כ-12 מחייליו אל הקבר בקרית שאול. המפגש היה מרגש. חלקם לא עזבו את ידי לאור הדמיון שראו בנו, הסיפורים האישיים של כל אחד ואחד מהם על האופן בו אבי סייע להם והנהיג אותם היו מחממי לב. כולי תקווה כי ירשתי ולו מעט מתכונות אלו.
אסיים בשיר שכתבתי לאבי בהיותי בת שש בלבד:
אבא אודי שלי
אתה אבא אודי.
אבא החביב ביותר, מכל אחד בעולם.
אני מצטערת מאד שאתה מת.
אתה בליבי, בחיי, ובכל הגוף שלי.
אני גרה לבדי, רק עם אמא שלי.
עצובים מאוד מאוד.
לפעמים בוכים וגם מאוד מאוד עצובים.
ואתה - מה יודע עלינו?
כלום. מפני שאתה באדמה עצוב.
"כשהתעוררתי מצאתי עצמי בנגמ"ש בוער וחבריי לצוות מוטלים סביבי"
פרופ' יהודה חדד, נשיא SCE, המכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון
45 שנה חלפו מאז אותו יום בו נפלו חבריי לצוות. ביום הכיפורים צורפנו לגדוד מילואים שהתארגן תחת פיקודו של אהוד ברק וירדנו לסיני. עת הקרבות המרים של הצנחנים בחווה הסינית, התנדבנו, ארבעה לוחמים, "להתגנב" לשטח האויב ולחלץ כוח צנחנים לכוד. לעולם לא אשכח את רגעי המתח ותופת הפגזים שמעלינו.
ימים ספורים לאחר הפעולה המוצלחת בחווה הסינית, חצינו את התעלה לכיוון מערב ובאחד הקרבות באזור "החיץ החקלאי" לכיוון סואץ חטפנו פגיעה ישירה. איבדתי את ההכרה וכשהתעוררתי מצאתי עצמי לכוד בנגמ"ש בוער וחבריי לצוות מוטלים סביבי.
הצלחתי לחלץ עצמי ובחוץ מצאתי את החובש הפלוגתי פצוע על הקרקע. חילצתי אותו ממקום הפגיעה למקום מסתור ויצאתי לדרך בניסיון למצוא את דרכי בחזרה אל כוחותינו. שעות ארוכות צעדתי לבד בשטח האויב בחושך, פצוע ובלי נשק, עד ששמעתי רחש של מכשירי קשר. כשהייתי מספיק קרוב כדי להבין שאלה הכוחות שלנו, צעקתי אליהם שאני חייל ישראלי ושלא יירו עלי. סיפרתי למפקד את שאירע והובלתי אותם אל מקום המחבוא של החובש. רק לאחר שהחובש חולץ, הרשיתי לגוף הפצוע שלי להוריד הגנות והתעלפתי - אז הסתיימה עבורי המלחמה. חבריי לצוות במחשבותיי תמיד, אבל במיוחד בימים אלה, שאותם אני מדמיין כאבות וכסבים: אופיר בית אריה ז"ל, גדעון דבורצקי ז"ל, צבי עטיה ז"ל ואריה פורטנוי ז"ל.
"לא הופתעתי לשמוע שירון מת תוך הקרבה עצמית"
אודי בן שימול, מנכ"ל Sodexo on site
ירון בר דור ז"ל ואני הכרנו חודשים ספורים בלבד. תמיד מספרים על חבר ילדות, מישהו שמכירים הרבה שנים אבל פה זה היה קצת אחרת. בשלהי 1991, הגעתי לקורס חובשים קרביים לאחר טירונות ואימון מתקדם בחטיבת הנח"ל. ביום הראשון לקורס, הצטרפו אלינו כמה חבר'ה ישר מהתיכון, ללא נשק. ירון היה ביניהם.
ירון ואני העברנו הרבה זמן יחד במהלך הקורס, והרגשתי כאחיו הבוגר - למדנו יחד את חומרי השיעורים והתאמנו בהפסקות בתרגילי כושר. הוא היה מבריק, חרוץ ורציני ובעל יכולות ספורטיביות מפתיעות. אני זוכר בבירור את אחד האימונים, במסגרתו תרגלנו הגעה לפצוע והיינו צריכים לרוץ עם כל הנשק והציוד. ירון התאכזב שאין לו נשק והחלטנו לתת לו מקל מעץ ארוך שידמה נשק אמיתי.
בתום חודשים אינטנסיביים של אימונים, ירון המשיך למסלול של סיירת מטכ"ל ואני חזרתי לחטיבת הנח"ל. היה לי קשה לקבל את הבשורה שירון איננו, אבל לא הופתעתי לשמוע כי היה זה תוך יישום ייעודו כחובש - תוך הקרבה עצמית לנסות ולטפל בחברו שסבל ממכת חום.
"מדהים כמה נוכח בחיי דוד שלא הכרתי, כמה הוא משפיע"
אלי כהן, מנכ"ל ארגון פתחון-לב
אני נפגש עם דודי אלי כהן שנפל במלחמת ששת הימים ושאת שמו קיבלתי, פעם בשנה, בטקס יום הזיכרון. מדהים כמה נוכח מישהו שבעצם לא הכרתי, מדהים כמה משפיע. בכל פעם המעמד הזה משאיר אותי עם תחושת אחריות גדולה יותר, להיות ראוי לשם שאני נושא.
הזיכרון שמלווה אותי, בשנותי כבוגר, מהדוד אלי, מתמצה בסיפורים אודותיו ובאותו היום, כשהגיעו חבריו לפלוגה וסיפרו שהוא בעצם כבר היה משוחרר ולכן, האובדן הגדול שחוותה המשפחה שלי קרה בעקבות רוח ההתנדבות שגילה בגבורתו ולמעשה סירב לשלוח את חייליו לקרב בלעדיו. אלי נפגע בפעולה שבה הוביל כסמל מחלקה את הכוח הפורץ בקרב במחנה בניאס (ביום החמישי לקרבות, 10 ביוני 1967).
לכתו בטרם עת של צעיר יקר וערכי היא משבר עצום למשפחה, שלעיתים נדמה שעל אף כל השנים שחלפו, לא התאוששה מהאובדן. נותר לנו להתגאות באלי שבחר להוביל קדימה אל האש את חייליו במערכה גורלית, והכל בשם ערכי אהבת האדם והמולדת. עכשיו עם המדינה שלנו, אני, כולנו, צריכים להוכיח שאנחנו ראויים למה שהדוד שלי ועוד רבים אחרים הקריבו בכדי שנהיה פה.
"שמוליק חברי בחר בחיל קרבי, למרות שיכול היה לשרת קרוב לביתו"
אייל סיאני, סמנכ"ל ומנהל מקצועי בפסגות גמל ופנסיה
חברי סמל שמוליק טולדנו נהרג בעת פעילות מבצעית ליד כיסופים בעוטף עזה, כאיש צוות טנקים במבצע חומת מגן, והוא בן 20 בלבד בנופלו. הוא שירת בעוצבת ברק של חיל השריון.
את שמוליק הכרתי במסגרת לימודיי במכינה הקדם צבאית "קשת יהודה" ברמת הגולן. אף שהלימודים היו כשנה בלבד, זמן קצר לכאורה בכדי להכיר מישהו באופן מעמיק, ישנם אנשים שמספיקה טביעת עין אחת בכדי לגלות את העומד מולם, ומאידך, ישנם אנשים אשר שנים ארוכות לא יספיקו. שמוליק היה מהסוג הראשון.
מיד היה אפשר להבחין שהגיע למכינה בחור ערכי, נוח, צנוע, מלא שמחת חיים, בעל חשיבה חיובית ובריאה, מלא אופטימיות חסרת תקנה, אשר ערכי העזרה לזולת ואהבת הזולת היו בראש מעייניו.
שמוליק היה בחור שידע ושפעל לדרוש צדק במסירות נפש, להתנדב לשליחויות מתוך אהבה וחיוך, מה שהביא אותו לבחור לשרת בחיל קרבי, למרות שיכול היה לשרת קרוב לביתו, עד לשליחותו האחרונה ממנה לא חזר.
במהלך שירותי הצבאי זכיתי לערוך את ספר ההנצחה "בעקבותיך שמוליק" אשר מציג לקט של פניני חכמה לחיים אשר מעודדים בנו ובסובבים אותנו חשיבה חיובית, חשיבה בעלת כוח ועצמה פנימית - תכונות בולטות שאפיינו את שמוליק זכרו לברכה.
"לא חלפה שעה מהשמעת 'סדין אדום' ובן דודתי לא היה בין החיים"
עו"ד יוסי לוי, שותף מייסד במשרד יוסי לוי ושות'
אלגמיס, כך קראו בפלוגה לסרן יוסי אלגמיס ז"ל, בן דודתי. לא חלפה שעה מהשמעת הסיסמה "סדין אדום" ויוסי כבר לא היה בין החיים. ההרוג הראשון של מלחמת ששת הימים שנורה מצלף בפאתי חאן יונס. יוסי היה סגנו של האלוף במיל' אורי אור, מפקד פלוגת הסיור של חטיבה 7 שהייתה חוד החנית של הנצחון על הצבא המצרי.
חבריו מהגימנסיה העברית בירושלים, האלופים במיל' מתן וילנאי ויוסי בן חנן, מספרים שהיה ספורטאי מזהיר. חבריו מפלוגת הסיור מציינים שהקפיד על כל פרט משרוך נעל ועד גרגר אבק בקנה, אך בערבים היה "איש רעים להתרועע". חבריו וחברותיו אומרים שהיה בלשון ימינו "חתיך הורס". גם אנחנו - ילדי המשפחה, אהבנו והערצנו אותו וזוכרים בערגה את דמותו התמירה מתעטף בשתיקותיו.
דמותו של יוסי, כמו דמויותיהם של נופלי מלחמות ששת הימים ויום כיפור, הולכת ומתעמעמת. לכן חשוב להזכיר את מאפייני הדור הזה - דור שלא ידע אינטרנט, פלאפון, מחשב ובקושי טלוויזיה. דור שגדל עלי ספר ורדיו ונהר לעצרות ההמונים של בן גוריון ובגין. דור שרבים מהוריו ומוריו היו ניצולי שואה או דרי מעברות. דור ש"טוב למות בעד ארצנו" הייתה עבורו בגדר ציווי. דור ששר את "התקווה" כתפילה, כמיהה ומחוז כיסופים. זה דור שנלחם בציוד מיושן ושהביא לגדול הישגיה הצבאיים של ישראל, כאשר היה משוכנע בצדקת הדרך והיה נחוש "שלא עוד" במיוחד על רקע החשש בארץ ובעולם שהנה היהודים צועדים להשמדה נוספת.
ליוסי ולבני דורו, הנשכחים מעט, נתגעגע ונעשה להזכיר.
