חיילות ליד אנטדרת זיכרון / צילום: Ronen Zvulun, רויטרס
זה טורד את מנוחתי משלשום וזה מפריע ומעצבן, וזה בדיוק למה לא צריך לקיים את מה שמכונה "הטקס האלטרנטיבי" בסמיכות ליום הזיכרון הלאומי. אקדים ואביע את הסלידה מהתנהגות מפגיני נגד אמש, קללות, השלכת חפצים ושאר גועל נפש ראויים לכל גנאי ובוודאי לחינוך טוב יותר למי שעשה כן. זו לא אמירה בעלמא, באמת נגעלתי וכאבתי כשסיפר לי אחד ממשתתפי הטקס, חבר, את שעבר שם.
ואחרי שאמרתי זאת, אני פונה בתחינה אליכם המארגנים, הרחיקו נא אירוע זה מיום הזיכרון שלי ושל אחי ואחיותי בני המשפחות השכולות, אתם פוגעים בו ובנו, אתם מייצרים סביבו מדון ואתם פועלים בניגוד למה שאתם מטיפים לו.
היום בהר הרצל פנה אלי אב של לוחם צנחנים שנהרג בלבנון, "אתה עיתונאי - אולי אל תסקרו את האירוע הזה, אולי תתעלמו ממנו כך שלא אצטרך לכבות את הטלויזיה והרדיו כדי לא להיתקל במה שקורה שם - אני רוצה לראות את הטקסים והאירועים, לא לקלקל אותם ואת הזיכרון של הבן שלי עם עוד ריב פוליטי".
למשפחות השכולות היום הזה חשוב במיוחד. זה היום שבו אנחנו מקבלים את הכרת המדינה, העם, ההנהגה והציבוריות הישראלית. רובנו הולכים לטקסים או מרותקים אליהם בטלוויזיה, המועקה המלווה את היום מרופדת בתחושת ביחד, יש מי שיקראו לה סכרינית או שטחית, אבל היא שם. "הר הרצל מפוצץ יותר מתמיד" אנחנו נדים לשכנינו לחלקה שעימם אנו נפגשים פעם בשנה. עומדים דום בצפיפות, מעבירים בקבוקי מים, מרחיבים את הלב למראה הצעירים הבאים לחלוק כבוד, מהארץ ומחו"ל, מזילים דמעה למראה האחיין הקצין במדים מצדיע ליד הקבר בעת הצפירה, ושרים כעם אחד את התקווה. נאומי ראשי המדינה ונציגיה, חשובים בעצם קיומם, לעיתים גם הם חוטאים בנימה פוליטית מעט, מרבין דרך שרון ועד נתניהו, אבל כולם בממלכתיות, ועם מתן הכבוד למשפחות.
המיזם של חיבור משפחות שכולות, ראוי להערכה, הוא פורץ דרך, מחפש כיוון אחר, מנסה לשנות, הכל נכון. אבל הוא שנוי במחלוקת. והוא פוליטי. הוא שנוי במחלוקת כי רבות מאוד מהמשפחות השכולות רואות באיזכור הביטוי "שכול" לצד פלשתיני, חילול של המילה המשמעותית הזו בעברית. הרוב כנראה לא מסוגל לראות בחיבור בין משפחת המחבל הטרוריסט עם משפחת הקרבנות, חיבור אפשרי, וזועם על כך. אין זה עניין של השתייכות פוליטית, אלא של זהות כפויה של שכול, זהות שבצורה הטבעית ביותר מפחיתה את היכולת והרצון להזדהות עם הצד הזני, ולו ביום שבו, כל המדינה מזדהה איתך, או לפחות אמורה להזדהות. וכאשר מארגני האירוע מתעקשים לחבר אותו ליום שלנו, לחולל את מהומה, ולעורר את המחלוקת, הם פוגעים במשמעות יום הזיכרון הלאומי, והם פוגעים במשפחות השכולות. כן גם אם הן עצמן משפחות שכולות. הוא פוליטי במהותו ובעיקר במועדו. לו היה אמור להיום באמת טקס זיכרון מכובד, היו עורכים אותו הרחק ככל שניתן מהמועד הנוכחי, כדי להתייחד עם זיכרון לא במטרה לעורר עניין ומהומה.
לפני עשור בעת שהות של שנת לימודים בארה"ב הזמינה אותי אחת מהקהילות בעיר שבה למדתי, לשאת דברים ביום הזיכרון. כששלחו לי את סדר האירוע, ראיתי כמה שמות ערבים ושאלתי על כך. אמרו לי שזהו יום זיכרון משותף. התנצלתי, ואמרתי שלא אוכל להשתתף כי אין דבר כזה יום זיכרון משותף. לכאב של השכולים אחראי בעיני המשפחות, הצד השני, ואני לא אוכל להתאבל ולזכור ביחד עימו. הדברים מתעצמים כאשר בצד השני לפחות בחלקו הטרור נגד אזרחים הוא לחם חוק, וזוכה לתמיכה רחבה. כן אני יודע שאת זה בדיוק מנסים לשנות המעורבים במיזם המשותף, אבל לא זה לא מתאים להתקיים ביום הזיכרון שלי, שלנו, של המדינה.
מכאן מוגשת התחינה אליכם, ראשי פורום המשפחות השכולות, מתוך ההיכרות האישית שלכם עם השכול, אנא, הרחיקו את האירוע שלכם מיום הזיכרון, אל תקראו לו יום זיכרון. זה הרי אירוע פוליטי עם מטרה פוליטית. תנו לנו את יומנו השנתי, יום אבל משותף לאומי ואל תגרמו לו להיות עוד מחלוקת פוליטית. תודה.