החודש לפני מאה שנה: האביב שבו נולד עולמנו

בדיוק לפני מאה שנה, עולם חדש ניסה להיוולד מהריסות מלחמת העולם הראשונה • "המין האנושי כולו צועד", אמר מדינאי בן הזמן ההוא, בהתערבות של פחד ושל תקווה • בימים ההם, במרחק של חצי עולם אלה מאלה, יהודים והודים היו על הכוונת של סדר ישן שלא היה מוכן לרדת מן הבמה

בית הכנסת של ברדיצ'ב, צפון אוקראינה / צילום: יואב קרני
בית הכנסת של ברדיצ'ב, צפון אוקראינה / צילום: יואב קרני

החורף שלאחר "השעה ה-11, ביום ה-11, בחודש ה-11", היה נורא ואיום. מוטב למלחמות להסתיים באביב, בעיקר לאחר שהשתוללו על פני יבשת שלמה, במשך ארבע שנים ושלושה חודשים. שביתת הנשק של 11 בנובמבר 1918 לא השאירה לאירופה די זמן להתכונן לחורף.

נהמה של שנאה, של כעס ושל תאוות נקם התגלגלה מן הים הבלטי עד הים השחור, מנהר הדנייפר עד נהר הריין. הסדר המתמוטט פינה מקום לעשרות אי-סדרים. את מקום המלחמה המסודרת תפסו מלחמות קטנות ובינוניות, בדרך כלל ללא כללים, לעיתים קרובות גם ללא יעדים מוגדרים.

מה שיכנו יום אחד 'מלחמת העולם הראשונה' יתחלף במלחמת אזרחים. הכול לחמו בכול. הניסיון להפיק לקח קונסטרוקטיבי מעווית הטירוף של 1914 אומנם עמד להתחיל, בוועידת השלום בפריז, אבל בבוא האביב יתחילו להתחוור ממדי הכישלון.

זה היה חורף נורא ואיום לא רק בגלל הפוליטיקה. בחורף ההוא התוודע העולם אל מגיפה, שניתן לה השם העממי 'השפעת הספרדית'. הרבה יותר בני אדם מתו בה (לפחות 50 מיליון) ממה שמתו במלחמה שאפשרה אותה (15 מיליון). אפשר שהיא הייתה קטלנית אפילו יותר מן המגיפה השחורה של המאה ה-14, שעיכבה באיזה 200 שנה את מהלך ההיסטוריה.

"תחושת מרי מפעמת בכל העולם"

בחורף ההוא, אפילו עיוור לא היה מתקשה לתקוע סיכות במפת אירופה, אילו התבקש לציין מוקדי התלקחות. אימפריות מפורקות עדיין לא ידעו לכמה גורמים יתפרקו, ושום גורם לא היה קטן מדי מכדי לנסות את כוחו. ממשלות הופיעו, טענו לריבונות, הניפו דגלים וגייסו צבאות בארצות שאיש מעולם לא שמע את שמן, ואיש גם לא ישמע. באוקראינה הוכרזו בשנה אחת שבע רפובליקות נפרדות.

הגנרל הדרום-אפריקאי יאן סמאטס, שהיה חבר בקבינט המלחמה הבריטי, כתב: "המין האנושי כולו צועד בסך, ואיש אינו יכול להגיד לאן מועדות פניו".

נשיא ארה"ב, וודרו ווילסון, אשר קיווה להיות הבורר של הסדר העולמי החדש, כתב: "תחושת מרי מפעמת בכל העולם נגד הכוחות שכיוונו עד כה את מהלך חייו". זה היה נכון במידה שאולי ווילסון עצמו עדיין התקשה להעריך. מלחמת העולם הראשונה לא רק הנחילה תבוסות צבאיות לשלוש אימפריות, והקיזה את דמן של שתי אימפריות "מנצחות", אלא גם הבאישה את ריחם של המוסדות החברתיים והתרבותיים, והעמידה בספק מערכת של נורמות.

אירופה עדיין תהיה זקוקה לקטסטרופה נוספת, כדי לרדת מגדולתה. אבל במהלך 1919 נקרא בה תיגר לא רק על פוליטיקאים ועל שיטות כלכליות, כי אם גם על אלוהים ועל מלאכי השרת. אמונה דתית ואהבת מולדת איבדו הרבה מן הרלוונטיות שלהן מבלי שנמצאו להן תחליפים מעודנים.

לעמדת בכורה התחילו לעלות אידיאולוגיות קיצוניות וקטלניות, שלא תבעו עוד מנדטים אלוהיים, כמו קודמיהן, אלא רק מנדטים מדעיים. הסוציאליזם ה"מדעי" תפס את השלטון בבירת רוסיה, והתחיל את הניסוי הגדול ביותר מאז ומעולם בתנאי חוץ-מעבדה. ארבע שנים אחר כך יבוא הפשיזם האיטלקי ו-15 שנה אחר כך - הנאציזם, שניהם גידולי פרא וולגריים של דארוויניזם. הם פסעו אל תוך הוואקום הרוחני והמוסרי, שיצרה נפילת המוסדות.

שנת-אפס

אנחנו מציינים כאן את יום השנה המאה של האביב. אפשר להגיד עליו, על אביב 1919, כי בו נולד עולמנו. זו כשלעצמה אינה מחמאה גדולה. "עולמנו" כולל את מלחמת העולם השנייה ואת השואה, את המלחמה הקרה שהשתוללה ב-45 השנה הבאות, את ההקצנה הפוליטית והדתית במהלכה ובעקבותיה, את מלחמות אסיה ואפריקה, את המהפכות האלימות, את ההפרה המסיבית של זכויות האדם.

אבל "עולמנו" כולל גם את התמוטטותן של אימפריות קולוניאליות, וממילא את השתחררותם של עמים מדוכאים מעריצות זרים.

דיירי 1919 לא היו מאמינים למראה עיניהם אילו הוזמנו לצפות בתוצאה בת מאה השנה של מה שהם עשו ומה שהם לא עשו. מותר לנו להפנות אצבע לעברם, ולהגיד להם שהם אשמים, או, לחלופין, שמגיע להם האשראי.

היסטוריונים פופולריים, זאת אומרת, אלה המצליחים להפוך ספרי היסטוריה לרבי-מכר, משתעשעים מפעם לפעם בחיפוש אחר שנת-אפס: זו שאפשר להגיד עליה כי בה התחיל הכול. כמובן, "הכול" מעולם לא התחיל בשנה אחת, לפחות לא מידי אדם; אבל השעשוע הזה מקל עלינו להתרכז, להתפעם, להתעצבן ולהעריך את משמעותו של הזמן העובר.

בחצי הדרך מקייב

הנה שני דברים שקרו באביב 1919, בשני חלקים מרוחקים של העולם. אחד נגע ליהודים, השני נגע להודים.

יש לי סנטימנטים ל-1919. החודש לפני מאה שנה נמלטה משפחת אבי מכפר מגוריה במרכז אוקראינה. לא היה שום דבר מיוחד במנוסתה. רבבות יהודים עמדו אז בעיצומן של מנוסות בכל החלק המערבי של מה שהייתה האימפריה הרוסית. אבל הסיפור המשפחתי מעניק שם ופרצוף למאורעות ההם, ואני מזמין את קוראי הרשימה הזו להוסיף את סיפוריהם.

משפחת אבי התגוררה בצומת רכבות בערך בחצי הדרך מקייב לוויניצה, בכפר שנקרא תחנת אוראטוב (סטאנציה אוראטובה; כיום אוראטיב). סבא רבא היה בעל בעמיו, חוכר יערות, ומשפחתו חייתה בטוב. מלחמת העולם הראשונה הפכה חלקים של אוקראינה לשדה קרב בין רוסיה לאוסטריה. ב-1918 נכנס לזמן קצר צבא כיבוש גרמני, ואוקראינה נהנתה מיציבות נדירה. כל זה התמוטט בנובמבר 1918, ומלחמת האזרחים הרוסית התפשטה לאוקראינה.

חמישה צבאות ועוד מספר ניכר של מיליציות לחמו על שליטה, או לפחות ניסו למנוע אחרים מלשלוט. במהלך התקדמותם, או נסיגתם, הצבאות האלה נתקלו בהכרח ביהודים. סוף-סוף, זה היה 'תחום המושב' ההיסטורי, האזור שבו קיסרי רוסיה במאה ה-19 הואילו להרשות ליהודיהם להתגורר.

"אנשינו מורגלים בפוגרומים"

מעניינת כשלעצמה היא השאלה אם טבח היהודים, שהתחולל במרוצת מלחמת האזרחים, היה מכוון ומתוכנן, או שהיה תוצאה של נסיבות. אבל התשובה על השאלה הזו אינה חיונית. בין שחיילי "צבא המתנדבים" הרוסי של גנרל אנטון דניקין וחיילי ה'דירקטוריה' האוקראינית של סמיון פטליורה נצטוו לשחוט, ובין שעשו כן מתוך הרגל, התוצאה הייתה שחיטה.

מסופר על הופעתם של 150 קוזאקים מצבא פטליורה בעיירה אחת במחוז לבוב, במערב אוקראינה. הם זימנו את נציגי היהודים, ומסרו להם רשימת דרישות חומריות (150 זוגות נעליים, וכן מלבושים, יין וסיגריות). לאחר שהושגה פשרה, קציני הקוזאקים דחקו ביהודים להזדרז, "מפני שאנשינו מורגלים בפוגרומים".

אין נתונים מוסכמים על היקף השחיטה, אבל הערכה סבירה מעמידה את מספר הנרצחים בערך על 50 אלף. זה היה הרצח הגדול ביותר של יהודים בזמן המודרני לפני השואה. הוא עורר את הבריחה הגדולה האחרונה של יהודים ממזרח אירופה. שערי ארה"ב כבר התחילו להיסגר, והכתובת העיקרית הייתה דרום אמריקה. רק אלפים בודדים עלו ארצה, אבל אילו אלפים ואילו בודדים הם היו: חלוצי העלייה השלישית, שמילאו תפקיד של אוונגרד נועז בהתיישבות, בביטחון ובתרבות.

הקוזאקים של פטליורה היו מתקדמים ברכבות. כאשר הגיעה אל משפחת אבי הידיעה שהם קרובים כדי חמש שעות אל תחנת אוראטוב, המשפחה עלתה על עגלה רתומה לסוס והתחילה את בריחתה. היא חצתה את הגבול הבינלאומי החדש לרומניה, ועצרה בקישינב, או קישיניאו ברומנית. שם התלבט סבי לאן להמשיך. הוא נטה לארגנטינה, אבל בן דודו, עסקן פועלים זוטר, שכנע אותו לעלות ארצה. הזוטר היה לימים ראש הממשלה השלישי של ישראל.

מלחמת האזרחים הרוסית הסתיימה רק ב-1920, בניצחון הבולשביקים. טבח היהודים באוקראינה פסק. אלמלא ניצחו הבולשביקים, הדעת נותנת שרצח היהודים באוקראינה היה נמשך, ואולי מתרחב, בייחוד אם אוקראינה לא הייתה מתייצבת. הוא נמשך במזרח פולין. מבלי לרחוש אהדה למשטר הבולשביקי (אני אינני רוחש), היהודים חבו לו את חייהם. אין זה פלא שביניהם היו תומכיו הגדולים ביותר באוקראינה, והיה אפשר למצוא אותם בכל רובדי השלטון, כולל המשטרה החשאית. הנאצים עשו שימוש אפקטיבי בקשר הזה 20 שנה אחר כך.

הגנרל רצה עונש לדוגמה

מהלך חצי עולם משם, ב-13 באפריל 1919, התחולל טבח, שעמד לקרב את קיצה של האימפריה הבריטית. גנרל בריטי, רג'ינלד דאייר, הורה לאנשיו לפתוח באש על קהל של סיקים, בני דת מיעוט הודית, בעיר הקודש שלהם אמריצאר. הם נדחקו אל חצר אחת, שממנה לא יכלו להימלט. היו ביניהם גברים ונשים, זקנים וילדים. אפשר שיותר מ-2,000 בני אדם נהרגו בתוך דקות אחדות.

גנרל דאייר לא שנא הודים. אדרבא, הוא נולד בהודו ובילה בה את רוב חייו. בלשון הביוגרף שלו, "הוא היה זר יותר לאנגלים ממה שהיה להודים אשר בקרבם חי". לפני הטבח, הסיקים האצילו עליו את הכבוד הנדיר של חברות בדתם. שנים רבות אחר כך, לאחר מותו, פקודיו ההודיים הוסיפו לחלוק לו כבוד. "לא יצלח הניסיון להסביר את מה שעשה באמצעות הכללות על אימפריאליזם, גזענות, מגדר או מעמד", כותב הביוגרף.

מה זה היה אפוא לגנרל דאייר? ההסבר שהוא נתן היה הצורך להגן על נשים לבנות, שהוטרדו בעיר ובסביבותיה בידי מקומיים. היה צורך בענישה לדוגמה, וזו הייתה הדוגמה.

הבריטים השתלטו על הודו בצירוף של אמצעים, שאחד מהם היה הפחדה רצחנית. בסך הכול, עצם יכולתם לשלוט בהודו הייתה לא-טבעית. לא היו להם בתת היבשת הענקית אלא 100 אלף אנשי צבא ופקידים. מעשי טבח בשום פנים לא היו לחם חוקם. הבריטים בדרך כלל לא הציקו להודים. אבל התנשאותם הביאה אותם לזלזול בחיי אדם.

לוח הזיכרון באתר הטבח באמריצאר / צילום: יואב קרני
 לוח הזיכרון באתר הטבח באמריצאר / צילום: יואב קרני

מיד לאחר הטבח, גנרל דאייר הטיל עוצר באמריצאר. פצועים שתתו דם עד מוות, מפני שלא היה אפשר לפנות אותם, או להגיש להם טיפול רפואי. ביום ההוא הגיעה אל קיצה התיימרותה של בריטניה לשאת את נס הציוויליזציה אל הודו.

"טרור, השפלה גזעית והפחדה"

מעניין שהביקורת החריפה ביותר בפרלמנט הבריטי בקעה מפיו של השר לענייני הודו, אדווין מונטאגיו, יהודי, צאצא למשפחה ספרדית מיוחסת, שהיה אגב אנטי-ציוני, חשב את הצהרת בלפור ל"אנטישמית", ונאבק בהצלחה מסוימת להחליש אותה.

מונטאגיו שאל במליאת בית הנבחרים בלונדון: "האומנם אתם מתכוונים לשמור את שלטונכם בהודו באמצעות טרור, השפלה גזעית והפחדה - או שאתם תשתיתו את השלטון הזה על רצונם הטוב של עמי קיסרותכם?".

מונטאגיו היה שייך למפלגה הליברלית המתכווצת. חברי הרוב השמרני בבית הנבחרים לא אהבו את נאומו. הוא לא האריך ימים בכהונתו. אבל בשנים הבאות לא הייתה לבריטים ברירה אלא להכיר בחוכמת מונטאגיו, והם התחילו משא ומתן על כינון שלטון עצמי בהודו. הטבח באמריצאר שכנע עורך דין הודי אחד ששלטון עצמי אינו מספיק, ועל הבריטים להסתלק מהודו לחלוטין. שמו היה מוהאנדס גאנדהי, לימים המהטמה.

הקשר בין אמריצאר לבין הסתלקות הבריטים, 27 שנה אחר כך, הוא אפוא ישיר, אם כי כמובן לא בלבדי. האימפריה הבריטית הייתה זקוקה למהלומות כבדות מזו כדי להתמוטט. אבל אמריצאר גזלה ממנה את הלגיטימיות המוסרית, וליכדה דור חדש של הודים במאבק העצמאות.

חיי ההודים וחיי היהודים היו הפקר באותם הימים עצמם, בדיוק לפני מאה שנה. אלה היו חבלי הלידה של עולם חדש, בשנה מעוטת אופטימיות. העולם הישן סירב לרדת מן הבמה באופן שקט ואלגנטי. רק לעיתים רחוקות עולמות ישנים יורדים מרצונם הטוב.