מרבד רסיסי הזכוכית בפניציה/ צילום: איל יצהר
הדרום כבר צהוב כאילו אף פעם לא היה פה חורף. בכניסה לירוחם אנחנו עוברים דרך שכונה חדשה בצבע חול שלא הייתה פה בביקור האחרון שלי, "נווה שתית". אני מגגל אותה ומגלה כי מדובר ב"נווה מדבר בפאתי עיירה מדברית שקטה ומתפתחת... הקרבה לאתרי טבע ייחודיים, לעיר הבה"דים, לבאר-שבע... והנוף עוצר הנשימה משלבים איכות חיים ואפשרויות מגוונות".
"אפשרויות מגוונות" זו בדיחה קצת עצובה בהתחשב בזה שממש צמוד לשכונה עומד מפעל נגב קרמיקה שננטש (ואולי יהפוך למפעל קנביס), ושבהמשך הכביש מחכים עוד שני מפעלים בשלבים שונים של סכנת סגירה מיידית, פניציה ואמיליה קוסמטיקס, ושבבאר-שבע נסגר מפעל חרסה. ככה זה, בנגב המערבי חוטפים טילים ובנגב המזרחי נסגרים מפעלים - סדר צריך להיות.
שלושת המפעלים - כולם בשלבים שונים של סכנת סגירה ופיטורי מאות עובדים - מצאו את עצמם כרוכים יחד, לפחות תקשורתית, כ"משבר התעשייה בדרום" מטעמי נוחות, אבל הנסיבות שהביאו את המפעלים לאן שהביאו שונות לחלוטין ממפעל למפעל. אם רוצים לנסות ולהבין קצת יותר טוב את משבר התעשייה בדרום, כדאי דווקא להתיר את הקשר ולראות שיש פה שלושה סיפורים נפרדים, עצובים, מתסכלים ומכעיסים כל אחד בדרכו. רק אחר כך אפשר לכרוך אותם מחדש.
פניציה, ירוחם:
הקרב על השבת
הסיפור של פניציה זכה להכי הרבה תהודה בגלל שמעורבים בו חרדים, לכן שמרתי אותו להיות התחנה האחרונה בסיור בין שלוש התחנות, אבל כששמעתי שח"כ יאיר לפיד מגיע לביקור במפעל ב-11:30, לא יכולתי להתאפק.
תקציר הפרקים הקודמים: מפעל הבקבוקים הוותיק ולמוד המשברים מתמודד כבר כשנתיים עם לחץ צרכנים חרדי המובל על-ידי חסידות גור והוועד למען השבת. החרדים לא מוכנים לעשות קידוש עם יין שנעשה במפעל מחלל שבת לתפיסתם. זכותם. הלחץ כולל עצומות ופנייה ללקוחות המפעל, כמו יקבים, בדרישה לא לרכוש בקבוקים ממפעל שעובד בשבת. המפעל, אגב, עובד בשבת מאז ומתמיד - יש שם תנור שאי אפשר לכבות. המפעל, לטענתו, עשה ככל שנדרש: הפסיק לייצר בקבוקי יין בשבת, העסיק גויים של שבת, ייצר על פסים ללא מגע אדם וכדומה. לחרדים זה לא מספיק. "אנחנו רוצים לקנות את המוצרים שלכם", כתבו בעצומה שנשלחה למפעלי פניציה וחוגלה, "אך לצערנו אנו לא יכולים משום שבקנייה אנו משלמים לכם שתעבדו בשבת".
נשמע יפה ומנומס, אבל כנראה שהלחץ מאחורי הקלעים על לקוחות המפעל היה כבד יותר, ובפניציה מדווחים על ירידה של עשרות אחוזים בהכנסות. נכון לעכשיו, החרדים דורשים לעצור את העבודה בשבתות או לחילופין להשליך את תוצרת השבת. בפניציה טוענים שזה יגרום להפסד של כ-70 מיליון שקל בשנה, שימוטט את המפעל תוך כמה חודשים.
נדמה שהעניין יכול היה להגיע לפתרון שישביע את רצון שני הצדדים, אבל אז בא גל סגירות מפעלים והרים את הסכסוך בפניציה מהמעמקים אל התקשורת, מה שמיד משך פוליטיקאים כמו לפיד להגיב ואת החרדים להגיב לו, ועכשיו כולם על העץ עושים שרירים ודאווינים, אבל למטה, על רצפת הייצור של פניציה, יש 240 בני אדם שמייצרים בקבוקים ופוחדים על הפרנסה שלהם שיכולה להיגמר ככה, על כלום.
"זו סיבה מטורללת לסגור מפעל"
לפיד מסתגר בחדר עם אמנון כהן, נציג הבעלים, יו"ר ומנכ"ל הקבוצה ומיכאל שוורץ, מנכ"ל המפעל. עם לפיד הגיעו הח"כים מאיר כהן ופנינה תמנו-שטה, שקצת נגררים מאחור ובדרך כלל נשארים מחוץ לפריים. לפיד לא ביקר במפעלים האחרים שעומדים בפני סגירה, לשם נשלחו ח"כים אחרים של כחול לבן עד שהם ייצאו משם, אני מסתובב קצת במפעל. יש לי דז'ה וו, ולא סתם: כבר הייתי פה באחד מסיבובי החרב על הצוואר הקודמים. לפיד מדבר עם ההנהלה, אני מדבר עם פועלים ורובם נראים לי קצת מיואשים. "זה גמור", אומר אחד. "זו מלחמה אבודה", אומר אחר, "אין מה לעשות". הם אומרים את זה במין חיוך. אתה באמת חושב שבגלל החרדים יסגרו את המפעל? אני שואל פועל דתי. "זה הכול כסף", הוא אומר.
כשלפיד וההנהלה יוצאים לסיור בארשת של חשיבות, אני משתרך אחריהם וכמו תמיד נכבש ביופי הרועם ובעוצמה המהפנטת של פס הייצור. בקבוקי קוקה-קולה מגיחים, לוהטים, אדומים ורכים, על פס ייצור שיוצא מתוך בטן של כבשן אימתני. אין כמו השירה של המפעל. המפעל רותח. שוררות פה 80-70 מעלות כמו כלום, וזה עוד בלי לדבר על רעש אדיר של למעלה מ-100 דציבלים שמקימות כל המכונות. אבל אף שזה תיאור טוב של הגיהינום, אני נהנה מכל רגע. 800 אלף בקבוקים יוצאים מהמפעל הזה ביום. 200 אלף מהם בקבוקי קולה.
אנחנו יוצאים החוצה אל המחסנים, ומאחורי המפעל מגלים מדבר צבעוני מרהיב עשוי כולו שברי - רסיסי - ופירורי זכוכית מכל הצבעים, מסודרים בערימות גבוהות - הרים לבנים מבקבוקים שקופים, הרים חומים שפעם היו בקבוקי גולדסטאר או טובורג וגבעות נישאות ומוריקות שהיו ככל הנראה קרלסברג. כמה זכוכית יש פה? אני שואל את המנכ"ל מיכאל שוורץ. 50 אלף טונות.
יאיר לפיד - שכחתי ממנו לגמרי - עומד ונושא נאום שלא היה מצליח לבקע אפילו בקבוק שוופס ביטר למון על כפייה דתית. אני מקשיב בחצי אוזן. זה אמיתי? אני שואל את שוורץ, או שזה סתם סיבוב של יח"צ? "אמיתי לגמרי", הוא אומר, "הם כל הזמן מתחזקים והאיום הולך וגובר. לא יהיה למפעל קיום. יש לנו חודשים".
"זה שיכרון כוח", אומר יו"ר ומנכ"ל פניציה, אמנון כהן, נציג הבעלים. "אנחנו רק רוצים לעבוד". כהן, כמוני, לא בדיוק יודע איך ומה ולמה דווקא עכשיו, "אבל עם כל גל הסגירות של המפעלים, זרקו אותנו פנימה". זה טוב לכם או רע? אני שואל. "בהתחלה חשבנו שזה טוב", הוא אומר. "לבעל הבית יימאס", אומר לי כהן.
אחרי הנאום הלוחמני של לפיד, מבקשים אנשי פניציה להנמיך קצת את הלהבות, אולי מבינים שהתקרבו לתנור יותר מדי. הם מעדיפים לספר על שיתוף הפעולה הפורה וארוך השנים שלהם עם הרבנים והוועד למען השבת שהיה טוב לכל הצדדים, אבל אני לא יודע אם זה נכנס לטלוויזיות.
"אני ותיק בתעשייה", אומר לי כהן, "וזה פשוט חוסר אונים. אני יודע להיאבק מול מתחרים, להילחם על מחיר, להתווכח עם העובדים, הכול - אבל זה, מול זה אין לי מה לעשות. כל מה שהחרדים מציעים כרגע בלתי אפשרי, ולכן זו עוגמת נפש גדולה כל-כך".
גם הצעות אחרות, כמו של נשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש שהגה מעין מנגנון פיצוי דרך הקלות בייצוא, לא ישימות. בינתיים הכול תקוע. בפניציה מדברים על רשימה שחורה של מפעלים שהחרדים רוצים לסגור, מתכוונים לפשקווילים ולעצומות המדוברות. מופיעים שם מפעלים כמו נשר, נייר חדרה, לילי וכתר. "הם התחילו איתנו, אבל יגיעו לכולם", מזהיר אותי אדם בחולצה לבנה ומצביע לי על פועל שמתרחק מאיתנו: "רואה את זה? רק לא מזמן קלטנו אותו. ממפוטרי נגב קרמיקה". מה יהיה? אני שואל אותו. "אתה שואל אותי?", הוא שואל אותי.
"הם מאיימים על לקוחות, על יקבים, על רשתות", אומר שוורץ. "אם שופרסל או קואופ יתקפלו, אין לנו שום סיכוי. תנו לעבוד למען השם, זו הסיבה הכי מטורללת לסגור מפעל!".
בדיחה עתיקה עם זכוכית
לפיד כבר מזמן נעלם ואני הולך עם הפועלים לאכול צהריים בחדר האוכל. אין כמו ארוחה אחרי משמרת קשה במפעל. אהבתי למטבח המוסדי לא יודעת שובע. אני יורד על קערת מרק, כנראה אפונה, עם אטריות דקות שמישהו חתך. אני מעמיס צלחת בשניצל עצום, הר אורז לבן, קצת תפוחי אדמה ושעועית ירוקה. בצלחת קטנה בצד אני שם סלט ירקות עם הרבה טחינה מעליו וקצת סלק בצד.
"אל תדאג", אומר לי אחד העובדים כשאני מתיישב, "אנחנו לא שמים זכוכית באוכל". ניכר שמדובר בבדיחה עתיקה כמו המפעל עצמו, שנוסד לפני 51 שנה ומי יודע אם יחזיק מעמד, אבל אני מקבל אותה באהבה וצוחק מכל הלב; אחרי הכול, אם חלילה ייסגר המפעל, תמות הבדיחה ולא תסופר עוד לעולם.
ביום שלישי בצהריים נמצא פתרון לבעיה: שר הכלכלה אלי כהן הודיע שההנהלה תקבל "מענק" של 15 מיליון שקל, שאמור לספק לה שקט תעשייתי ותתחייב שלא לפטר עובדים במשך 5 שנים. במקביל יעסיק המפעל כמה עשרות גוים של שבת.
בירור קצר העלה שהמדינה לא "מכניסה את היד לכיס", לא "נותנת מענק" ואפילו לא בדיוק נכנעת לחרדים, אלא מוותרת על דרישת תשלום בגין חוב רטרואקטיבי של המפעל, נושא שמצוי בדיונים כבר מ-2010, בלי שום קשר לשבת. "בשבילנו זה דבר גדול", אומרים בפניציה, "עכשיו אפשר לחשוב קדימה, לתכנן השקעות נוספות".
על השאלה מי ניצח במאבק הזה יענה כל אחד כרצונו, אבל העיקר ש-240 עובדי פניציה לא הולכים הביתה בגלל סכסוך מיותר.
אמיליה קוסמטיקס, ירוחם:
מפעל חבוט שהלך לאיבוד
ארבע דקות נסיעה מפניציה, ואנחנו מגיעים לאמיליה קוסמטיקס. לאחרונה הודיעה החברה כי תסגור את המפעל - לא ברור בינתיים מתי - בגלל "מגמות שליליות שמאפיינות את התקופה האחרונה ונמצאות במגמת החרפה בחודשים האחרונים, שגרמו לשחיקה ברווח התפעולי של המפעל בירוחם ולהפסד". לפי הודעת החברה, ניסיונות שנעשו בעבר להבראת המפעל והרחבת פעילות לא הובילו לשינוי משמעותי וצפוי לה הפסד חד-פעמי של כ-26 מיליון שקל בעקבות הסגירה.
ההסברים לסגירה נשמעים רגילים, לפחות מהבחינה הזו ששמענו אותם כבר המון פעמים ממפעלים דומים שלא מצליחים להתמודד עם הגידול בייבוא, שחיקת המחירים, התייקרות תשומות הייצור, הרגולציה המפוארת שלנו ועוד. כולם נכונים, ומכולם סובל המפעל כבר שנים. מפעל חבוט שהחליף בעלים ויעדים וקצת הלך לאיבוד. פעם קראו לו קרליין ולא היה ילד שלא ידע מה זה.
אבל מה שמסתתר מאחורי המילים הרשמיות, מבדיל את אמיליה קוסמטיקס, והופך אותו לטרגדיה של הסבב הזה הוא יחסי עבודה עכורים, ובעיקר בין העובדים לבין עצמם, לוועד, ובינם לארגון המייצג אותם, סכסוך שהגיע לשפל לפני כשמונה חודשים כשהעובדים עזבו את ההסתדרות החדשה - או גורשו ממנה - ועברו להסתדרות העובדים הלאומית, שם פגשו את אלון חסן (מנהל המרחב של ההסתדרות הלאומית, לשעבר נמל אשדוד). נדמה שחסן לא הפנים שהוא מייצג מפעל תמרוקים פרטי, קטן וכושל, ולא נמל ענק בבעלות המדינה. בפני ההנהלה הוא הציב דרישות שהיא לא יכלה לספק ולעובדים הוא הבטיח הבטחות שהוא לא היה יכול לקיים. כמה חודשים אחר כך, הגיעה הודעת הסגירה.
יותר משינוי קוסמטי
ים לנו להיכנס לתוך המפעל, אבל בפינה של מגרש החניה, מתחת לצל קטן של כמה שיחים, אנחנו פוגשים את פולה עמר, יו"רית ועד העובדים, ואת דבורה שמעוני, חברת הוועד. אם יש נשים אמיצות בישראל, אני יושב מול שתיים מהן. להיות פועלת מירוחם, אישה שהחיים הסתכלו עליה מלמעלה והערימו קשיים, ובכל זאת לקום מול המעסיק, לייצג את העובדים, להנהיג, לעמוד מול לחצים עצומים, לעבור סבב אחר סבב של עיצומים, פיטורים, שביתות וחוזר חלילה, ותמיד להרים את הראש ולא להתייאש.
לפולה עמר חמישה ילדים, כולם עזבו את ירוחם. גם הילדים של דבורה שמעוני. ועכשיו שתיהן עם הגב לקיר. אחרי כל המלחמות והשנים, המפעל נסגר. המהפך הגדול שהנהיגו בקרב העובדים, לעזוב את ההסתדרות לטובת ההסתדרות הלאומית, לא בדיוק מוכיח את עצמו בינתיים. הן שופכות קיתונות של אש וגופרית על כל האויבים שלהן. "34 שנים מתוך 64 אני במפעל הזה", אומרת עמר, "בחיים לא נתקלתי בהנהלה כזאת. לא יחסי עבודה, לא מקצועיות, לא אישיות - כלום". "הם לא מבינים בקוסמטיקה בכלל", מוסיפה שמעוני, "הנהלה קשה".
הן מתארות בעלים שמינה את ילדיו לדירקטוריון, אבל לא מגיע למפעל, וחברי הנהלה שמדברים רע. "הם אומרים לך: "מי את? את רק סוגרת בקבוקים, את רק מסובבת פקקים". "ההנהלה הזו היא פח אשפה", הן אומרות. אני מכיר דיבורים כאלה של ועדים, וזה אף פעם לא סימן טוב. אני מאמין להן ומזדהה עם הזעם והתסכול, ועדיין אסור לאבד את השלווה ולקלל אנשים שאתה צריך לשבת איתם על פיצויי פיטורים בשביל החברים שלך.
וכמו שקורה לא פעם במאבקי עובדים, עיקר הכעס והרשף מופנה דווקא כלפי ההסתדרות. ההסתדרות שיקרה לנו, הן אומרות, הלכה מעל הראש שלנו, מכרה אותנו, פוליטיקאים קטנים. "העונש של ניסנקורן", אומרת עמר, "זה שיהיה ח"כ".
הן כועסות על זה שלפני שמונה חודשים ההסתדרות הודיעה שדרישות הוועד מוגזמות ושהיא מתכוונת לנצל את סמכותה כדי לחתום הסכם קיבוצי מעל ראש הוועד. בתגובה, עברו העובדים ללאומית. בהסתדרות מתארים תמונה אחרת, שלפיה הוועד דרש דרישות מופרזות למרות הצעות הוגנות של הבעלים, כולל דרישות להעלאות שכר של עשרות אחוזים והתעקשות על יום חופש במימונה, עד שההסתדרות נאלצה להשתמש בצעד החריג כדי להגן על העובדים מפני עצמם. מבחינת ההסתדרות, אם הן לא היו עוזבות, היו מעזיבים אותן. המציאות מסתדרת עם הנראטיב הזה: נכנסה ההסתדרות הלאומית עם הבטחות עד השמיים לעובדים, וכל מה שיש זה מפעל סגור. אלון חסן, נציג ההסתדרות הלאומית במו"מ, לא ענה לשאלותיי.
"אם היינו עוברים ללאומית כמה שנים קודם, כל זה לא היה קורה והמפעל לא היה נסגר", אומרת עמר. "הסתדרות העובדים הלאומית זה נס שקרה לנו. רואים אדם מול העיניים, השקיעו המון כסף בייצוג, אין דברים כאלה". איך נס? אני שואל, המפעל נסגר. לפחות אנשים יודעים מה קורה, הן אומרות. גם מהאפשרויות הקודרות של תעסוקה אלטרנטיבית באזור נראה שהן לא פוחדות. הן לא חוות את עצמן כוועד כוחני, ועד כוחני זה ביטוי של הנהלות, מבחינתן הן מייצגות את העובדים בלבד - והעובדים עדיין איתן. "העובדים לויאליים", הן אומרות.
"אין יותר סולידריות בנגב"
האומנם? שתי הנשים נכנסות בחזרה למפעל, וממנו יוצאים שלושה גברים שהייתי לוקח איתי לסיבוב בעיר הגברים. יגאל חזות ממחלקת אחזקה, 5 שנים במפעל, משה כהן, 28 שנה במפעל, ואלון בן שמחון, 6 שנים במפעל, שניהם ממחלקת שקילות.
"זה ועד שקרן", אומר חזות. "כל מה שהם אמרו לך - לא נכון. "כל מה שהוועד ביקש - עשינו. האמנו. ביקשו לחתום, חתמנו. אמרו לשבות, שבתנו. לחסום, חסמנו. לעזוב את ההסתדרות, עזבנו. ללכת ללאומית, הלכנו. ומה קיבלנו? המפעל נסגר". "הוועד סוחט את בעלי הבית", הם אומרים, "אלון חסן דורש יותר מדי".
הם מנסים להחתים מחדש את העובדים כדי לחזור להסתדרות, אבל מדובר במהלך שנראה חסר סיכוי, ואם כבר, רק יגרום לעוד נזק לעובדים: הדבר האחרון שהם צריכים זה שני ארגונים שמנהלים ביניהם מאבק מי ייצג אותם. "כבר אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור", אומר חזות. אני מדבר איתם, פועלים במפעל שנסגר - מי יודע מתי - והם מבינים את בעלי הבית יותר מאשר את מי שמייצג אותם. איזה מצב אבסורדי.
מהנהלת אמיליה קוסמטיקס נמסר בתגובה: "תאריך הסגירה בפועל מצוי כעת במו"מ שמתנהל בין הנהלת המפעל לנציגות העובדים וההסתדרות הלאומית. הניסיון הוא להגיע למועד מוסכם בתוך כמה חודשים. אם לא נצליח לסכם על מועד, ייתכן שהמפעל ייסגר קודם". לגבי יחסי העבודה, נמסר: "אם הוועד מצוי בעימות פנימי עם עובדי המפעל, להנהלה אין כל נגיעה לכך. הנהלת המפעל מקיימת הידברות מסודרת ואינטנסיבית בהשתתפות נציגי ההסתדרות הלאומית והעומד בראשה באווירה מאוד עניינית למרות הנסיבות הקשות.
"אין טעם בהטלת אשמה", אומרים בחברה, "מכלול העלויות, ביטול המכסים, הייבוא האגרסיבי והרגולציה ההולכת ומחמירה, כל אלה ביחד הופכים את הייצור המקומי בענף הזה לבלתי אפשרי. סגירה של מפעל היא אירוע קשה בעבור כולם ובעיקר בעבור העובדים, ואנחנו לא אדישים לכך".
250 עובדים יש באמיליה. "אתה עובד בלי חשק, בלי כלום", אומר חזות. "אין כבוד בלעבוד ככה, בלי לדעת מה יהיה מחר", אומר כהן. אנחנו יושבים ומדברים מתחת לעץ נמוך בכניסה למפעל פריגו ישראל - שני המפעלים צמודים אחד לשני, וגם פריגו מתמודד עם עתיד לא ברור. חברת התרופות הענקית נמצאת במגעים מתקדמים למכירת פעילות תרופות המרשם שלה - עסקה שעשויה להסתכם ביותר מ-2.5 מיליארד דולר ומטילה צל כבד על נחיצות המפעל הענק בירוחם שמעסיק כ-600 עובדים. זו באמת יכולה להיות מכה. כרגע בוחנים עובדי פריגו את צעדיהם. נקווה שילמדו את הלקח מהחוויה של אמיליה.
פתאום, משומקום, מגיע מדביר שרוצה להדביר דווקא את הסנטימטר שאנחנו יושבים עליו. "אתה רואה את זה", אומר כהן בחיוך עצוב, "אין יותר סולידריות בנגב. זו השורה התחתונה".
חרסה, באר-שבע:
"הציונות, פג תוקפה"
למפעל חרסה בבאר-שבע, ליד הביג, אין סיפור יוצא דופן לספר. אין פה מלחמת תרבות על השבת, אין פה פיקנטריה בניחוח פצ’ולי בהשתתפות כוכבי שערוריות מהעבר. כמו מי-יודע-כמה מפעלים לפניו, כמו אמיליה וכמו פניציה, גם חרסה - שייצר אסלות, כיורים וכלים סניטריים אחרים - לא הצליח להתמודד עם הייצור הזול בטורקיה שמיובא לארץ. מההתחלה לא היה לו סיכוי אמיתי. בקבוצה טוענים כי במהלך השנים האחרונות החברה הפסידה כ-5 מיליון שקל בשנה. הסרת מכסי המגן קברה את המפעל לחלוטין. עד שבסוף אפריל שלחה הנהלת חרסה, מקבוצת חמת בבעלות יואב גולן, מכתבי פיטורים ל-115 העובדים והיא צפויה להעתיק את הפעילות לטורקיה - שנאמר, אם אתה לא יכול להביס את הטורקים, תייצר אצלם.
זה אולי היה בלתי נמנע, אבל נעשה בצורה הכי מחורבנת שיש. בערב האחרון של אפריל, רגע לפני תום חופשה מרוכזת שהעובדים הוצאו אליה וחזרה לעבודה, שיגרה החברה לבתיהם מכתבי זימון לשימוע לפני פיטורים באמצעות שליחים ובמקביל חסמה את המפעל והציבה מאבטחים בשערים. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע גם דחה את בקשת העובדים למנות למפעל מפרק זמני בעקבות חוב של המפעל כלפיהם.
אל מול השערים הנעולים והצמיגים השחורים שהונחו מולם, אני פוגש את איגור גרימן, יו"ר ועד העובדים, באוהל המחאה הריק. בדיוק שחררתי את כולם, הוא מתנצל. "המפעל התנהל כמו מאפיה", הוא אומר, "נתנו את כל חיינו למפעל ועכשיו זורקים אותנו. ככה מודיעים לאנשים? כשהם בחופש?".
באמת הופתעת?
"כבר קודם שמנו לב, כשהתחילו להוציא פתאום סחורה בכמויות אדירות. פתאום, יום לפני סוף החופש, מביאים חברת אבטחה וסוגרים את השערים. הבנו מה קורה. התאספנו, הקמנו מטה מאבק, הפגנו - אבל הם לא מוכנים לשבת. הם שלחו כבר את התבניות של המוצרים לחו"ל, אתה מבין?".
ומה אתם רוצים שיקרה עכשיו?
"אנחנו רוצים שהמפעל ימשיך לעבוד. אנחנו לא מאמינים שהמפעל כל-כך לא רווחי, הוא רק רוצה להעביר מפעל למקום זול. הציונות", מסכם גרימן הדוגמן, "פג תוקפה".
נכון שיש קשיים, הוא אומר, אבל הראש עדיין מעל המים, אפשר היה להציל. "הם לא רצו. העובדים כועסים. ידענו שיש בעיות ושאולי יקרה משהו כזה, אבל לא אמרו לנו את האמת, ככה לא עושים".
מקבוצת חמת נמסר: "צר לנו להיות עדים לכך שההסתדרות גוררת את העובדים להליכים מיותרים במקום לשבת עם הנהלת קבוצת חמת ולנסות להגיע להבנות. בשבוע שעבר ההסתדרות ביטלה את ישיבת התיווך אצל הממונה על סכסוכי עבודה במשרד העבודה, והם מעדיפים על פני הסדרת הנושא להפגין אלימות שלא מובילה לפתרון ממשי".
18 שנה גרימן עובד פה, "ואני לא מהוותיקים, יש פה עובדים מבוגרים, בני 50 פלוס, 60, לא ממש מחכים להם בחוץ - גם הבריאות הלכה לגמרי פה במפעל. מלא אנשים חולים. יש כאלה שמנסים לעזור לנו", הוא אומר וכאב בעיניו - איגור גרימן לא צריך לבקש טובות מאף אחד.
"עכשיו זה הדרום", אומר גרימן, "אבל בסוף זה יגיע לכל מקום. לא כולם יכולים לעבוד בהייטק, אנחנו פועלים, אנשי עבודת כפיים, ואני מרגיש שהמדינה זורקת אותנו לעזאזל. רוצים שיהיה לאנשים זול - אז מביאים מחו"ל ונפטרים מהפועלים. לא חושבים שאנחנו ראויים, שאנחנו בני אדם לשבת איתם. לא חשבנו שיעשו ככה לכולם. באמת.
"חבל על כזה מפעל טוב", אומר גרימן מחוץ למפעל הנעול, ואני שם לב פתאום שאנחנו מול פסל ענקי של גמד יושב על אסלה - "אם המפעל הזה ייסגר, לא יקום עוד אחד כזה".