עדנאן אסעד / צילום: תומר פדר
"אתגר החרמון" הוא המרוץ הוורטיקלי הראשון בארץ שמתקיים ב"עיניים של המדינה", שילוב קשוח של ריצה עם טיפוס מצטבר, ובעיקר שיפועים וזוויות חדות שיובילו את המשתתפים בכמה מקצים, בריצה או בהליכה נורדית, בתחרות או בפעילות עממית, ישירות או בעקיפין, מהרכבל התחתון לרכבל העליון.
עופר פדן מחברת מרתון ישראל, מפיקת האירוע, מספר שבניגוד לשנתיים הקודמות, אז כלל האתגר שני מקצים בלבד, אחד עממי של 2.7 ק"מ בהליכה נורדית, ואותו מרחק גם במקצה של ריצה תחרותית - לאלה יתווספו השנה גם מקצה של 7 ק"מ הכולל 700 מ’ טיפוס מצטבר, ועוד חידוש מאתגר ומשמעותי: מקצה של 10 ק"מ, שיוכר על-ידי איגוד האתלטיקה כאליפות ישראל בריצת הרים.
"ריצות הרים זה תחום שתופס תאוצה בשנים האחרונות", אומר פדן, "ויש מגמה עולמית של מעבר מריצה במקומות אורבניים לריצות בטבע. רוב האנשים באים בשביל הכיף, החוויה והנוף המיוחד ופחות לתחרות, כי האירוע מאפשר בפעם הראשונה לרוץ במסלול הזה שהוא שטח צבאי שדורש אישורים מיוחדים. המעבר לטבע מוציא אליו עשרות אלפים של רצים והולכים. השאיפה היא שהאירוע יהפוך לבינלאומי.
"המקצה ל-10 ק"מ כולל טיפוס מצטבר של אלף מטר, ומבחינת שיפועים ומרחק הוא עומד בסטנדרט הבינלאומי. זה אחד המקצים הקשים בתחרויות שהיו בישראל וזה מושך את מיטב רצי השטח בארץ. אנחנו מנסים ליצור כמה אתגרים הרריים שיצאו במקביל בכמה מדינות בעולם, כמו בדולומיטים באיטליה או באלפים בשוויץ, וכך נוכל לשווק אותו בעולם. המדינה הקטנה שלנו התברכה בהרבה מקומות אטרקטיביים: גליל הררי, מדבר וחופים, שמעניינים גם את השוק הבינלאומי. יש תיירות של ספורטאים שמגיעים לריצות בטבע, ואירועים כאלה מאיצים את החוויה".
בין שני דגלים
אחד המשתתפים באתגר הקשה מכולם הוא עדנאן אסעד (36) מהכפר הדרוזי בית ג'אן. אסעד הוא דוגמה לדמות שחייה מרכיבים פאזל של ישראליות נחרצת. הוא בוגר חטיבת גולני, עבד בתחום הביטחון וכעת עובד בשירות המדינה. כשהוא רץ, הוא עוטף את עצמו בשני דגלים - בדגל העדה הדרוזית על חמשת צבעיו ובדגל ישראל, גם בימים שלאחר הסערה הגדולה לגבי חוק הלאום.
למה שני דגלים?
"זו תחושת פטריוטיות שקיימת בי כיליד המדינה ומהחינוך שקיבלנו בבית ומהאידיאולוגיה שאנחנו חיים לפיה. הערכים של הדרוזים הם שבכל מקום שבו אנחנו חיים, עלינו לשמור על האדמה, על המדינה ועל הכבוד שלנו. הנאמנות של העם הדרוזי היא להגנה על המולדת שהוא חי בה, ולכן אני פטריוט של המדינה וגאה בה מכל הבחינות".
אסעד הוא טיפוס ספורטיבי והשנה הוא הולך על המשימה הקשה מכולן - עשרה קילומטרים. אבל לריצה הגיע מאוחר יחסית, כשהשתתף ב-2015 במרוץ "בשביל הבנים" לזכר הנופלים בני העדה הדרוזית. מבחינתו, זו הייתה "שריקת ההתחלה של משחק חדש. זה נתן לי נקודת מוצא שממנה התחלתי במסע".
אחרי כמה מרוצים קטנים שבהם פגש בבני כפרו, הם הקימו את קבוצת רצי בית ג'אן שמונה היום כ-40 רצים, רובם מרתוניסטים ואחרים שהם בדרך לשם. "יש בקבוצה אנשים עם מקצועות שונים ובטווח גילאים רחב: עצמאיים, עובדי ציבור או מדינה וכאלה שמשרתים בכוחות הביטחון. המטרות שלנו הן לא רק להביא גביעים, אלא למשוך ילדים, בני נוער וצעירים לספורט למען הבריאות ולייצוג הקבוצה, הכפר והמדינה".
להיות דוגמה? מודל לחיקוי?
"בדיוק. אנחנו כבר מודל, ושואפים להקים בקרוב את הדור הבא של הקבוצה ולהטמיע את הספורט בכפר. השתתפנו במרוצים בחו"ל וייצגנו את המדינה בגאווה".
אסעד השתתף במרוץ מאז אתגר החרמון הראשון, אז רץ את המקצה הקצר של 2.7 ק"מ. "ראיתי בטיפוס החרמון אתגר, וכדי להרגיש את החוויה, הייתי חייב לעשות אותה דרך הרגליים. זה היה מרוץ קשה מאוד עם טיפוס בעלייה מטורפת. כשהייתי בצבא, טיפסתי במעלה גולני בחרמון והרגשתי את אותה שייכות של מי שכבש את החרמון, אז ידעתי שזה לא בלתי אפשרי. ככל שעליתי וראיתי מאחוריי את גודל היופי והפנורמה מאחוריי, היה לי עוד אדרנלין לראות את זה מגבוה יותר. גם הדגלים נתנו לי כוח ודחפו אותי קדימה שאגיע לפסגה - תחושה שהתעצמה ככל שטיפסתי. היה לי חשוב לעשות את החיבור הזה ולהראות לעולם במקום הכי גבוה במדינה, שהדרוזים הם חלק בלתי נפרד ממנה".
זו הצהרת כוונות, במיוחד בימים אלה?
"בהחלט - כוונות טובות. הדרוזים הם ישראלים לכל דבר ומכל הבחינות - בצבא, בעבודה, בלי הפרדה. אנחנו עם אחד, ולא רק נלחמים כתף אל כתף אלא עובדים ולומדים ורצים ביחד, אנחנו אחים.
עיצב נורדי / הליכה נורדית בחרמון
אחד המקצים שמושך סקרנות ותשומת לב במרוץ אתגר החרמון הוא מקצה ההליכה הנורדית, למרחק של 2.7 ק"מ. תחום ההליכה הנורדית מתפתח אף הוא בארץ, ואיציק לוי, הנחשב למומחה בתחום, מספר שלאתגר הראשון הזמין אותו עופר פדן ממרתון ישראל יחד עם קבוצה של מדריכים וצועדים, ומאז חברו דרכיהם.
"האזור הזה חתם עבורי את מלחמת יום הכיפורים, אז נלחמתי עם חטיבת גולני ברמה ובחרמון ועבורי זה היה לחזור ולהתמודד עם המאמץ בכיף ולא תחת איום וסכנה", הוא מספר. "האנשים שצעדו איתי נהנו מהאתגר ומהמאמץ, אבל גם מהנוף, האוויר הצלול והחוויה הייחודית".
לוי גילה את התחום בהרי האלפים בשווייץ, כשהצטרף כמדריך ספורט לקייטנה של חולי סיסטיק פיברוזיס. רק כשהקים עסק בתחום האאוטדור נזכר בשווייצרים, חקר והחליט שזה הדבר עבורו. בתום הכשרה זכה לתואר מאסטר טריינר בתחום ומאז הוא מקיים סדנאות, חוגים, קורסים ומפגשים.
לפני שמונה שנים הקים את בית הספר הישראלי להליכה נורדית, היחיד בארץ שמכשיר מדריכי הליכה בסטנדרט אירופי והבוגרים מקבלים תעודת הסמכה מבריטניה. "אני מקדם את התחום ומנסה לחשוף אותו לכלל הצועדים כספורט לאורח חיים בריא. היתרון של ההליכה הנורדית, בהשוואה לריצה, רכיבה או הליכה רגילה - שזהו הספורט היחידי משלושתם שעוסק ישירות בזמן ההליכה במרכיב הכוח בפלג הגוף העליון ופועל במצב של מיני-חדר כושר תוך כדי הליכה יומיומית.
הגוף משמש כמו משקולת ובהתאם לדרך השימוש במקלות, הלחץ המופעל, עוצמת הדחיפה ועוד, ממקסמים את התוצאות מהמשקולת".
לצועדים יש לו כמה טיפים חשובים:
כשמטפסים, חשוב למדוד את זווית השיפוע ולקצר את המקלות, כדי להשקיע את הכוח בדחיפת הידיים במעלה המדרון התלול ולמנוע בזבוז כוח. כשיורדים במדרון תלול עם אבנים ודרדרת, יש להאריך את המקלות בהתאם לזווית הירידה, כדי לשמור על הגוף זקוף ככל האפשר וכדי שמרכז הכובד לא ינוע קדימה ויגרום לנפילה. ולא פחות חשוב: להיות הגיוניים ביחס לגוף ולא להתעלל בו, בלי ייסורים. צריך לזכור גם ליהנות.
מרוץ אתגר החרמון יתקיים ביום שישי 24.5. לפרטים והרשמה: https://marathonisrael.co.il
אורלי גנוסר