ערעור הדמוקרטיה: הציבור חייב לקום נגד היריקה בפרצוף

1. איתרע מזלה של נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, והפרסומים על כך שראש הממשלה בנימין נתניהו מקדם הליכי חקיקה לצמצום סמכויותיו של המוסד שבראשו היא עומדת, תפסו אותה זמן קצר לפני שהיא נסעה לכנס משפטי בעיר נירנברג שבגרמניה. העיר שבה חוקקו חוקי הגזע הנאצים האנטישמיים ושאחרי המלחמה נשפטו בה ראשי המשטר הנאצי.

הנשיאה חיות הוזמנה לכנס בנירנברג כבר לפני כשנה, אבל זה לא שינה את העובדה שסמיכות הזמנים הזאת העמידה אותה בסיטואציה כמעט בלתי אפשרית - מחד, כשנשיאת בית המשפט העליון הישראלי נושאת נאום בעיר שמזוהה אולי יותר מכל עם השלטון הנאצי, רק מתבקש שנאומה יישא נופך היסטורי וידבר על חשיבות השמירה על עצמאות השופטים במניעת פגיעה בזכויות אדם. מאידך, היה ברור שכל אמירה של חיות בנירנברג על החשיבות שבשמירת עצמאות השופטים ומערכת המשפט, תשמש כדי לטעון שהיא עושה חיבור מגונה בין ישראל 2019 לגרמניה של 1933.

הנשיאה התייחסה למהפכה החוקתית שהוביל נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, בשנות ה-90 עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק והפרשנויות שהעניק להם בית המשפט. חיות אמרה כי "בית המשפט העליון בישראל אכן מקיים מזה כ-25 שנים ביקורת שיפוטית על תוקפם של חוקים. במסגרת ביקורת שיפוטית זו פיתח העליון את התפיסה המשפטית, שלפיה כבוד האדם היא 'זכות האֵם' אשר ממנה נגזרות רוב זכויות הפרט, ובהן הזכות לשוויון, לחופש הביטוי, לקיום אנושי בכבוד, לשלמות הגוף והנפש, לחופש הדת ולחופש מדת, לאוטונומיה של הפרט ולחיי משפחה".

חיות הוסיפה ואמרה, בין היתר, כי "אחד הלקחים האוניברסליים שראוי ללמוד מן האירועים ההיסטוריים הוא כי העצמאות השיפוטית ואי-התלות של השופטים, ברמה המוסדית וברמה האישית, הן אחת הערובות החשובות לכך שתישאר בידי הפרט כתובת לפנות אליה לצורך הגנה על זכויותיו. השמירה על עיקרון העצמאות ואי-התלות של השופטים היא, אפוא, מאבני-היסוד בכל משטר דמוקרטי".

והנה באופן לא מפתיע, מיד אחרי נאום חיות, הגיעה הביקורת. כהרגלו, הגדיל לעשות יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, שצייץ בטוויטר: "התבלבלתי או שנשיאת העליון חושבת על ראש ממשלת ישראל שהוא היטלר בסוף שנות ה-20?" 

אז דעתו של נתניהו ג'וניור יכולה לנוח - אכן התבלבלת. חיות (שהיא אגב בת לניצולי שואה) לא השוותה ולא רצתה להשוות בין נתניהו לבין היטלר או בין מדינת ישראל של היום לגרמניה של אז. מי שעשה שימוש מניפולטיבי בזיכרון ההיסטורי כאן הוא לא חיות, אלא דווקא מי שתקף אותה.

הניסיון להשתיק את הביקורת על הניסיונות לפגוע בבית המשפט העליון ובדמוקרטיה הישראלית, באמצעות מניפולציות כאלה שמנסות לעשות דה-לגיטימציה לביקורת על ראש הממשלה נתניהו ועל אחרים - לא יצלח. דיון מנומק על היקף הסמכויות הרצוי של בית המשפט העליון הוא דבר לגיטימי, אבל מתקפה שקרית ומשולחת רסן על הערכאה המשפטית העליונה בישראל, בטח כזו שמניעים אישיים נסתרים, יותר או פחות, עומדים מאחוריה - אינה לגיטימית.   

ולפעמים צריך להגיד את הדברים בצורה החדה והברורה ביותר: אם ראש הממשלה אכן פועל ויפעל לשינויי חקיקה שכל תכליתם האמיתית היא למנוע את העמדתו לדין פלילי - הרי שמדובר בחצייה של קו אדום מוסרי וציבורי שאסור להשלים איתה. הציבור הישראלי יהיה חייב לקום ולהתקומם נוכח היריקה הזאת בפניו ובפניה של הדמוקרטיה. עד כאן.

2. סיפור עלייתו ונפילתו של מינוי גיל מסינג לדובר צה"ל, נעלם מסדר היום התקשורתי באותה המהירות שבה הוא פרץ. ובכל זאת, שווה להתעכב עליו עוד. כי המשבר הפרטי שעבר על מסינג בעל-כורחו הוא משל ושנינה למשבר עמוק שעובר על החברה שלנו. חברה שסולם הערכים שלה, איך לומר, קצת התעוות. חברה שבה אדם שנענה לבקשת המשטרה לעזור לה בחקירת פרשיית שחיתות, נפסל רק בשל כך מלכהן בתפקידים ציבוריים. חברה שבה ההוקעה של "שטינקרים" כביכול, נגד המושחתים, הפכה ליותר חשובה מהמלחמה בשחיתות עצמה.

מסינג, נזכיר בקצרה, מונה לדובר צה"ל ב-29 באפריל, אך כעבור פחות מ-48 שעות פורסמה ידיעה של גידי וייץ בעיתון "הארץ" שבהמשך טרפה את קלפי המינוי. וייץ חשף כי מסינג הקליט בעבר לבקשת המשטרה את יועץ התקשורת רונן משה במסגרת החקירה שהתנהלה נגד האחרון בחשד למתן שוחד ולהלבנת הון. החקירה של משה היא ספיח לחקירת הענק החשובה המכונה "פרשת ישראל ביתנו". 

הדיווח ב"הארץ" הוליד ביקורת מוגזמת ומיותרת נגד מסינג, שגרסה כי אי-אפשר לתת אמון במי שמוכן "להפיל את חברו" או לפעול בחשאי במסגרת חקירה. חלק אחר מהביקורת גרס כי מסינג הלך רחוק מדי עם המשימה שהוטלה עליו וממש לחץ, דובב ו"פיתה" את משה להודות העברת כספי השוחד לכאורה. ב-12 במאי הודיע מסינג כי החליט לוותר על התפקיד.

במכתב ששיגר לרמטכ"ל אביב כוכבי שמינה אותו לתפקיד, כתב מסינג: "סביב הודעת המינוי שלי החל מחול שדים פרוע, רווי בשקרים ובמניפולציות שניסו לפגוע בשמי הטוב ובמניעיי. לא יכולתי ואינני מוכן לעמוד מנגד הניסיונות הללו שנועדו לפגוע בי, בבני משפחתי, ברמטכ"ל ובמוסד דובר צה"ל, רק בשל הסכמתי ליטול על עצמי תפקיד ממלכתי".

מסינג צודק. בין שלל המלים הרעות שנשפכו נגדו, לא נמצא נימוק אחד ברור ובהיר או משכנע לפסילת המינוי. מה אתם הייתם עושים אם המשטרה הייתה פונה אליכם ומבקשת מכם לסייע לה בחקירה? האם הייתם יכולים לסרב לבקשה שכזאת? למסינג, על כן, נעשה עוול. הוא פעל כאזרח שומר חוק בהתאם למצפונו. אם מסינג טעה בדרך, אז טעותו לא הייתה בעצם הסכמתו לסייע למשטרה, אלא בכך שלא שיתף במידע את הרמטכ"ל כוכבי טרם המינוי שלו לדובר צה"ל.

מי שכן ראויות לביקורת בפרשייה הזאת הן הפרקליטות והמשטרה, שכלאו את מסינג בדילמה האכזרית בין הרצון לסייע להן בחקירה לבין הצורך ללכת ולהקליט בחשאי קולגה שהוא היה מיודד עמו (את יועץ התקשורת רונן משה החשוד במתן שוחד).

הבחירה של מסינג להיענות לבקשת הפרקליטות והמשטרה היא, כאמור, לגיטימית לחלוטין, ואין בה כדי להטיל בו דופי. אולם מוטב היה שרשויות אכיפת החוק יימנעו מהשימוש במסינג ומכליאתו של אזרח נורמטיבי בסיטואציה הזאת. בידי המשטרה יש די אמצעים כדי לחקור ולברר את האמת, גם בלי לסבך אזרחים תמימים.