מפעל פניציה / צילום: איל יצהר
גמר האירוויזיון מאחורינו. התיירים סיימו לפקוד את האתרים האקזוטיים שהם חשבו שיש לישראל להציע, ואפילו טעמו במבה לראשונה בחייהם, אבל את העטיפות של הכיף הזה הם השאירו לנו. הם נהנו, אנחנו נשארנו עם הזיופים, העלויות הנלוות ודגלי פלסטין. אבל בניגוד למה שהוצג, מדונה היא לא היחידה שזייפה באירוויזיון וגבתה על זה מחיר כבד.
באירוע כולו, שלווה כל העת בקול ענות חלושה מצד היהדות החרדית הנרמסת בימים אלה תחת גלגלי ההסתה, נשמעו זיופים צורמים בהרבה. משהו השתבש באינטונציה האנושית. השאלה היא מדוע החרדים נבחרו, כמו תמיד, לשלם את המחיר.
נכון, המגזר החרדי לא אהב את הרעיון שהאירוויזיון גורם לחילולי שבת המוניים. זו הייתה נעיצת סכין בבטנה הרכה ממילא של השבת בישראל. עם מעט רצון טוב וכבוד ליום שיהודים הסכימו למות בשבילו, היו יכולים גם למנוע את זה. לפחות לנסות. אירוויזיון ביום חמישי היה משאיר את כל הצדדים מרוצים, ושותקים.
נכון שלא תמיד פשוט להכתיב לוחות זמנים לאיגוד השידור האירופי, זה אפילו לא אפשרי בנסיבות שהיו, אבל לדרוש מהחרדים להתעלם זה צעד אחד יותר מדי.
חופש ביטוי אינו מונח שפוסח על חברה כזו או אחרת. בדיוק כפי שקשה לצפות ממארגני האירוע שישמרו שבת, קשה לצפות לשתיקה חרדית כשהסטטוס קוו הולך ונרמס תחת עיניהם. האם זה עזר להם? גם במקרה הזה, בדומה לסאגת פניציה, החרדים לא עניינו אף אחד ואפילו הועילו כאמצעי מינוף ליחסי ציבור שעשו עליהם סיבוב. במקרה של פניציה, יחסי הציבור על גבו של הציבור החרדי, עזרו למפעל הכושל לגייס 15 מיליון שקל מכספי משלם המיסים.
אם נסתכל על הוויכוחים הללו במבט כלכלי, נראה שמאות עובדי בזק מפוטרים בימים אלה כחלק מצעדי ההתייעלות של החברה. טבע, שקיבלה מענקים ממשלתיים גדולים, מפטרת גם היא עובדים, שלא לדבר על מפעלים שונים, כמו פרי גליל שהממשלה מעולם לא חשבה להזרים להם 15 מיליון שקל.
אבל כשמדובר בפניציה, שפוגע ברגשות של צרכנים חרדים, שם המדינה יוצאת מגדרה כדי לממן את ההתנהלות הכושלת בשוק התחרותי שנוצר. עד כדי כך ששר הכלכלה יוצא בהצהרה "צפון-קוריאנית", כי מי שיחרים את מוצרי החברה יישללו ממנו קצבאות.
המגזר החרדי מתמודד בימים אלה - לא תמיד מתוך בחירה ויכולת להגיב על הדברים - עם הכפשות שקריות על התנהלותו בפרשת פניציה, ועל הפרעות לאירוע הזמר הבינלאומי, שלא במכוון החליט להניח את האצבע על היום הכי רגיש במדינה.
בפניציה מואשמים החרדים, בעיקר מקרב חסידות גור, בהחרמת מוצרי החברה שהושוותה לחרם של ה-BDS. ההבדל הוא, שבעוד שהחרם החרדי הוא לגיטימי בשוק חופשי, שקרי ה-BDS, שבאים להצדיק את החרם, אינם לגיטימיים. גם העיתונים שסיקרו את הנושא ב’אובייקטיביות’, שכחו לספר על מוצרי כחול לבן שמוחרמים על ידי ישראלים, או לספר על מפעלים פושטי רגל שלא זכו להתגייסות תקשורתית מלטפת משום שחרדים לא היו מעורבים.
המכנה המשותף בין אישומי האירוויזיון לפרשיית פניציה הוא פרץ יצירתיות של אנשים הסובלים מדמיונות שווא. אם מפעלים מוחרמים אכן היו מגיעים למצב של סכנת סגירה רק בגלל קומץ חסידי גור, ותלמידי ישיבות היו משתכרים אלפי שקלים בחודש והאירוויזיון באמת היה בסכנה - אז גם הייתה קיימת סבירות גבוהה שהחרדים יחגגו את יום העצמאות ה-72 של ישראל על הר הרצל.
במילים אחרות - זה פשוט לא יקרה, בדיוק כמו שההאשמות המגוחכות נגדם לא קרו.
הכותב הוא עיתונאי חרדי