איריס אליה כהן/ צילום: כפיר זיו
"ופעם, בשבת בבוקר,
בלא דפיקה בדלת
פרצו לבית ארבעה גברים
(זרועות ההוצאה לפועל
חסונות ונחושות)
ולא הועילו
תחנונים או דיבורים
גם לא עיניה היפות
העייפות של אמא".
("שועלים", איריס אליה-כהן)
הנשים שבוראת בספריה איריס אליה-כהן, כלת פרס רה"מ ליצירה ופרס מורשת, הן בעלות תובנה עמוקה של עצמאות כלכלית, נשות פלדה, מזרחיות ברובן, ואילו בשיריה, המשרטטים את הביוגרפיה שלה בעיפרון כהה ובקווים חדים ופוצעים, הן כמו אמא שלה - עייפה, חלשה מול כוחות גדולים ממנה, המעקלים שבאו לקחת כל מה שאפשר היה מהבית. גם את הרדיו-טייפ המקולקל שהיה לאיריס הקטנה בחדר קטפו בדרכם החוצה, כאילו המכשיר הפגום הזה יכסה את החובות הגדולים של אבא.
הילדות המוקדמת שלה הייתה חסרת דאגות כלכליות. הורים יוצאי קוצ’ין בהודו, אבא קבלן מצליח, חיים נוחים, משפחה גדולה ומחבקת, עד שפשט את הרגל במפולת המניות של 83’ אחרי חמש שנים של קשיים כלכליים. ואז הגיעו המעקלים, שמופיעים בקובץ "שירי פשיטת הרגל" שלה. "אני זוכרת איך דפקו על הדלת נושים, את ניתוקי החשמל התכופים", היא ממהרת בדיבור חסר נשימה כמעט, משפט רודף משפט, כאילו מוכרחה לדחוס כמה שאפשר בזמן קצוב, כי כשיאזלו הדקות, קולה לא יישמע עוד.
"מי שהתקשר אלינו הביתה שמע הודעה מוקלטת - ‘הקו מנותק בגלל אי תשלום חשבון הטלפון’, ואין מבוכה נוראית יותר. זה התחיל בגיל 12, ובגיל 18 כבר לא היה בית והם נפרדו. הבית הגדול והיפה עוקל ונמכר בפרוטות. המצב התדרדר כל-כך שאמא לא הייתה מסוגלת לעמוד בזה יותר, אז היא הלכה משם איתי ואחר כך גם אחותי הצטרפה".
זה קרע נפשי שקשה לאחות.
"ולכן החוויה הכלכלית נוכחת מאוד בכתיבה שלי. הגיבורות שלי, שגדלו בעוני, מאוד מבוססות, משכילות וחזקות. רציתי למגר את האישה המזרחית הנזקקת מהספרות העברית. היא לא נזקקת לגבר כדי להתקיים, היא יכולה לעמוד מול העולם לבדה. רואים עליי את הפצע. לא הסכמתי לקחת על עצמי שום חוב כלכלי, מתנהלת בגבולות שאני מסוגלת לעמוד בהם. הייתי מרפאה בעיסוק במשרה מלאה במערכת החינוך, ועזבתי אותה רק לפני שלוש שנים, כשהרגשתי שאני יכולה לכלכל את עצמי בכתיבה. אני נשואה לנשיא המכללה למשפט ועסקים בר"ג, ואם הוא היה עצמאי, הייתי עומדת על הפרדה רכושית, או שלא הייתי שם, אני פוסט-טראומטית".
כמו ב"מכתוב", "גלבי" ו"דושינקה נשמה", גם בספר הילדים החדש שלה, "סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכיינים" בהוצאת "טל-מאי" מבית "ידיעות אחרונות" ו"ספרי חמד", הסבתא של אליה-כהן היא סוג של אמזונה, בלבוסטע חסרת גבולות וכללים, שעושה מה שמתאים לה כנגד הנורמות והסטיגמות. "התעוררתי יום אחד עם רעיון על סבתא שקוראים לה ‘סבתא טורבו’, מין סבתא כול יכולה. יש לה מלון והוא מתנהל על-פי חוקים אחרים. האורחים מנקים את החדרים שלהם, כי היא לא משרתת של אף אחד. אין במלון אוכל והיא מתאמנת על קלרינט, טוּבה וחצוצרה מתי שבא לה, ובגלל שיש כאלה שזה מפריע להם, היא מספקת לאורחים אטמי אוזניים על חשבון הבית.
"השם שלה הוא מזל מזולה, והיא מגדלת את הנכדה שלה, קרן קרנינה - כי רק קרן זה לא מוזיקלי מספיק בשבילה - אחרי שאמא שלה נפטרה. קרן, בכיתה ד’, היא המבוגר האחראי. בלוויה של אמא שלה, סבתא נאנחת, אני לא יכולה יותר, וקרן אומרת לה: ‘את סבתא טורבו, יש לך אלף כוחות סוס’".
גם לך יש אלף כוחות סוס.
"סבתא טורבו מאוד דומה לי. גם היא פטפטנית בלתי נלאית כמוני. היא ואני מגזימניות עולמיות. אני אישה של קצה, שכשעושה משהו, אז זה עד הסוף וזה מעיד על ההספק שלי - שבעה ספרים בתשע שנים. מרגע שנכנסתי לזה, אני שם".
עולם הילדים רווחי יותר לסופרים. זה היה השיקול להיכנס אליו?
"הכתיבה לילדים הייתה חלום שלי, כי כתבתי כילדה, ויותם שווימר, העורך של ההוצאה, דחף אותי לזה, אבל אשקר אם אומר שזה לא עמד לנגד עיניי, כי אני רוצה שזאת תהיה סדרה, וככה יש לספרים יותר נוכחות על המדף. הייתה לי שיחה עם סופר הילדים ינץ לוי (‘הרפתקאות דוד אריה’), וביקשתי ממנו טיפים".
שתפי את עצת הזהב שלו.
"לעשות דמות עם מרחב להתפתחות. בית המלון של סבתא טורבו, שהוא נקודת הפתיחה של הספר הראשון, לא יהיה סגור. בכל פעם יבוא אורח אחר להתארח".
יש כבר ספר שני?
"ושלישי, כי כבר נכנסתי לסיטואציה הזאת. בכל אחד מהם יהיה אורח מוגזם ומוקצן".
את באמת נותנת עבודה, לא נחה.
"בכל הספרים שלי אני פעילה מאוד, גם ביח"צ, כי אני רוצה להגיע לקוראים. אני מהראשונים שהבינו את ההשפעה של הפייסבוק על הקריאה. ‘מכתוב’ התקבל באורח נס בחום וזכה בפרסים, בלי מאמץ. אם לא הייתי מקדמת בכל הכוח את ‘דושינקה נשמה’ בפייסבוק, הוא לא היה נמכר".
בעולם הספרות האליטיסטי והמתנשא, לא כולם מקבלים בהבנה את היח"צ שהיא עושה לעצמה. קוראים לה מגלומנית, אחת שדוחפת את עצמה לכל מקום. בקודים של הגוורדיה הספרותית הוותיקה והלא טכנולוגית, סופר לא צריך לדחוף את הספר לקוראיו בכוח, ואם כבר שיווק, אז מפה לאוזן ולא מפוסט ללייק.
כמו הסבתא בספר שלה, אליה כהן מנערת את הביקורת מעליה, ומשתמשת, בלי להתנצל, בכל פלטפורמה שהרשת יכולה להציע, כדי לזכות בעוד כמה עיניים שיקראו את הטקסטים שלה.
"את ספר השירה ‘שחרחורת’ הוצאתי לבד בהדסטארט, תוך שבוע גייסתי 25 אלף שקל. הרבה סופרים ומשוררים לא מוכנים לפרסם בפייסבוק את מה שהם כותבים כדי לא לפגוע במכירות, ואני להיפך. אני מפרסמת קטעים, כי אני מאמינה שמי שיכיר את השירים שלי, ירצה לקנות את הספר".
את לא בוחלת בשום אמצעי של קידום, מתרוצצת ממקום למקום.
"כשיצא ‘מכתוב’ לא היה מקום שהזמין אותי בחינם ולא הגעתי אליו - ספרייה, קבוצה. היום אני מגיעה רק בתשלום, כי עם כל הכבוד, מכרתי מכל הספרים שלי יחד 100 אלף עותקים, אז אני בסוג של מוּכרות שאני יכולה להתחיל להתפרנס. זאת הייתה משאלת לב להתפרנס מהכתיבה".
הגשמת אותה?
"אחרי ‘גלבי’ שעסק בחטיפת ילדי תימן - תוך שבוע הוא הופיע ברשימת רבי המכר - היו המון כתבות. הטיימינג של פתיחת ארכיון המדינה דחף אותו עוד. אפשר להתפרנס מכתיבה בעבודה קשה ואמונה. התנגדתי מאוד לחוק הסופרים, כי אי אפשר להעמיד סופרים כמוני מול דויד גרוסמן וא. ב. יהושע, למרות שאני מצליחה. אני פעילה במאבק לקריאת ספרות מקור, כי יש הלך רוח שלפיו, הספרות העברית לא שווה.
"כשמדובר בספר שלי אני לא רואה בעיניים, אבל הכלל היחיד הוא לא לעשות רע לאף אחד, הלכלוכים והסיאובים לא בשבילי. אפשר להתפרנס מסדנאות כתיבה כמו שאני עושה, סופי שבוע שאני מפיקה לבד, משכירת המלון ועד התוכן, התכנסות של 15-10 איש לשלושה ימים אינטנסיביים שפותחים השראה, שמצריכים המון פקידות, אבל מניבים רווח, ומהרצאות בתשלום. אני עושה את הכול לבד".
את כבר בטח סוגרת את המהלך התשיעי באסטרטגיה קדימה.
"זה שאין לי סוכן פוגע בכך שאף אחד מהספרים שלי לא מתורגם, ואני עובדת על זה. השאיפה הגדולה היא להיות מתורגמת, כי אז יש פוטנציאל להרוויח מהתמלוגים, ובגדול".