שש דמוקרטיות החליטו לאחרונה באופן דמוקרטי שאין צורך ביותר מדי דמוקרטיה. ומה אומרים הבוחרים?

התרבושים האדומים בחזית מוזיאון תל אביב ו"ארדואן מרחוב בלפור" מפי יאיר לפיד מנסים להעמיד את ישראל בקונטקסט החורג מגבולותיה. לא רע כשלעצמו, אם כי אולי מאולץ מדי. התרבושים האדומים הם לא רק טיפשיים, הם חוטאים בהתנשאות. כך היו מדברים על טורקיה באירופה לפני מאה שנה.

אין עוד תרבושים אדומים בטורקיה. ארדואן ואנשיו אינם חובשים אותם. לעומת זאת, לא תתקשו למצוא צילום של דוד בן גוריון ושל יצחק בן צבי חובשים תרבושים באיסטנבול, ערב מלחמת העולם הראשונה. גם אבות מייסדים אחרים של הציונות התהדרו בתרבושים.

אבל ברצינות, מה אנחנו יכולים ללמוד מניסיונן הסמכותני (=אוטוריטרי) של דמוקרטיות אחרות? די הרבה. מהונגריה ופולין ועד הפיליפינים והודו, וטורקיה וברזיל. בכל השש היו בזמן האחרון בחירות. ארבע הראשונות הצביעו במהלך החודש, אם בבחירות כלליות, ואם בבחירות פרלמנטריות. התוצאה החד-משמעית: התחזקות ניכרת של כוחות אנטי-ליברליים.

כמובן, לאנטי-ליברלים בחמש מן השש היה יתרון פתיחה: הם היו בשלטון בזמן הבחירות. התקשורת הממלכתית נמצאת בידיהם, וגם חלקים ניכרים של זו הפרטית. אבל שטות תהיה לייחס את התוצאות רק ליתרון הפתיחה.

גם האליטות פרקו עול

התוצאות האלה מלמדות אותנו משהו אחר: רוב המצביעים אינם מתעניינים בדקויות החוק והחוקה. הם אינם מוכנים להצביע לטובת עקרונות, שהם מופשטים בשביל רובם.

הבוחרים לא התרשמו אף כמלוא הנימה מן ההתכחשות השיטתית לדמוקרטיה ליברלית בהונגריה, מן הניסיון לערער את שלטון החוק ולצמצם את חופש הדיבור בפולין, משחרור המשטרה מן הצורך לציית לחוק בפיליפינים, מהסתה נגד מיעוטים ונגד מבקרי המשטר בהודו.

האם זה "גל גלובלי", כפי שאנחנו חוזרים ושומעים? אכן זה גל, במובן של סמיכות זמנים. אבל אינני בטוח שזה "גל" במובן של התגבשות הרצון הציבורי. לא דעת הקהל השתנתה, אלא התנהגות האליטות הפוליטיות השתנתה. לפנים, הן העלו מס שפתיים לעקרונות הדמוקרטיה הליברלית, ולמצביעים לא הייתה אפוא האופציה להתנגד להם. לא עוד. גם האליטות, או לפחות חלק מהן, פרקו עול.

כשהשמש זרחה על הדמוקרטיה הליברלית

אני נזכר בניסיונו של הסופר הפרואני המהולל, מריו ורגס יוסה, להיכנס לפוליטיקה. ב-1987 ניסה נשיא פופוליסטי מן השמאל להלאים את הבנקים בפרו. ורגס יוסה הנהיג תנועת מחאה, שהצליחה לאסוף 100 אלף איש לכיכר המרכזית של לימה. הסופר היה נפעם. מי היה מעלה בדעתו שהמונים ייצאו רחובות להגן על עקרונות מופשטים כמו קניין פרטי ודמוקרטיה קפיטליסטית?

הפרשנות הנדיבה שוורגס יוסה העניק להתנהגות ההמון התיישבה היטב עם רוח הזמן. בסוף שנות ה-80 זרחה השמש על הדמוקרטיה הליברלית. המונים מילאו כיכרות ממזרח אירופה עד אפריקה המשוונית ועד העיר האסורה של בייג’ין בתביעה לחרויות פוליטיות. בסתיו 1991 התמוטטה הדיקטטורה הסובייטית.

המאורעות ההם שכנעו את רוב הצופים (אני בכללם) שהדגם הליברלי, בפוליטיקה ובכלכלה, נחל ניצחון היסטורי. חלקיוּת ההנחה הזו התחוורה בבחירות הראשונות ברוסיה לאחר נפילת הקומוניזם, ב-1993. ניצח בהן דמגוג לאומני, ולדימיר ז’ירינובסקי. עשר שנים אחר כך, הדמוקרטיה השברירית של רוסיה עמדה בשלבי פירוק. רוב הרוסים משכו בכתפיהם. הם לא התעניינו בפלורליזם, בחופש דיבור ובהחלה שווה של החוק. הם התעניינו במטה לחמם. לשון אחר, הם התעניינו במטרה, לא באמצעים.

"נכונות מדהימה לשנוא ולתעב"

זו תמיד השאלה המכרעת, כאשר דמוקרטיות נאבקות על חייהן: איך לשכנע את המסות הגדולות של הבוחרים, שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים. קחו למשל את הפיליפינים. ב-1986, הארץ המורכבת והמסובכת הזו שיגרה מסר רב-עוצמה לעולם החיצון: התקוממות עממית הפילה את האותוקרט פרדיננד מרקוס, שעלה לשלטון מכוח בחירות דמוקרטיות, אבל סירב לרדת ממנו במשך 20 שנה.

עכשיו יש לפיליפינים איש חזק חדש, רודריגו דוטרטה, שגמר אומר לחסל את נגע הסמים באמצעות הוצאות להורג ללא משפט. אלפים נורו למוות, ולשוטרים היורים הוענקה חסינות מלאה. רוב בני ארצו מריעים לנשיא, ועתה זה הנחילו ניצחון גדול לתומכיו בבחירות לקונגרס. דוטרטה מאשר את אחת הקלישאות המפורסמות של המאה ה-20, אשר ייחסה את הפופולריות של הפשיזם האיטלקי להצלחתו "להוציא את הרכבות בזמן".

ניצחון הבחירות המדהים של נרנדרה מודי בהודו, שהוכרז לפני שבוע, מאשר את עליונות האמצעים על פני המטרה. הפילוסוף והכלכלן ההודי המהולל, אמארטיה סֶן, חתן פרס נובל, כותב, כי מודי ניחן ב"נכונות מדהימה לעשות שימוש פוליטי בשנאה ובתיעוב כלפי אנשים בעלי אורח חיים שונה (שמאלנים, רציונליסטים, אינטלקטואלים ליברליים) וכלפי אנשים בעלי אמונות ושורשים שונים, כמו המוסלמים".

במוצאי יום ניצחונו, מודי, לאומן דתי קיצוני, יצא בהתקפה מרה על אלה התומכים במסורת החילונית של מייסדי הודו. שלושה ימים אחר כך הוא הטיל על "כנופיית Khan Market" את האחריות לחששות הרווחים בין מיעוטי הודו מפני כוונותיו. השוק הזה הוא מרכז הקניות היוקרתי ביותר של דלהי, ומשכילים ליברליים משוטטים בחנויות הספרים שלו ולוגמים קפוצ’ינו במסעדותיו.

אחת מצירות הפרלמנט החדשות של מפלגת מודי גמרה לפני עשרה ימים את ההלל על רוצחו של המהטמה גאנדהי (1948). היא קראה לו "פטריוט". הקורא מוזמן להרהר בחיבה ביגאל עמיר.
הודו העניקה מנדט סוחף לאחד הפוליטיקאים האנטי-ליברליים ביותר שנראו בה אי פעם. הוא מוזמן להוסיף ולצמצם את חרויות המיעוט. שר הפנים של מודי כבר הודיע שהחוקים "נגד הסתה" יוחמרו.

מרצים וסטודנטים לא-פטריוטיים בקמפוסים נמצאים על הכוונת. לא נורא, אומרים ההמונים, ובלבד שהרכבות יוסיפו לצאת בזמן.