ג'ון וויק 3/ צילום באדיבות פורום פילם
בתקופה שבה אולפני הקולנוע מזיעים בניסיון להנדס את הלהיטים הבאים על-ידי אלגוריתמים וחישובים, סדרת "ג’ון וויק" היא בהחלט מקרה יוצא דופן - ממש סיפור סינדרלה רק עם קליעים, מתנקשים ומרדפים במקום דלעת ונעל מזכוכית. ב-2014 יצא לעולם הסרט הראשון בסדרה, בכיכובו של קיאנו ריבס שמגלם מתנקש לשעבר המוצא את עצמו שוב בקו האש. מדובר היה בהפקה צנועה עם תקציב של כ-20 מיליון דולר (לצורך ההשוואה, הסרט האחרון במותג "משימה בלתי אפשרית" עלה 178 מיליון דולר) שרשמה אומנם רווחים נאים, אך לא מעבר לכך. אבל הקהל היה צמא לעוד ממעלליו של המתנקש הנרדף, סרט ההמשך כבר היה הצלחה אמיתית עם הכנסות של מעל 171 מיליון דולר ברחבי העולם, והכול הוביל ליציאתו לדרך של סרט שלישי בסדרה.
שני דברים בידלו את מותג "ג’ון וויק" מהשאר. הראשון הוא המראה הוויזואלי המרהיב של הסרט השני, שממש הפך אותו לאופרה של מכות ויריות. השני הוא בניית עולם סגור ומקורי של רוצחים ומתנקשים שנמצאים ממש לידינו מבלי שיהיה לנו מושג. קצת כמו "מועדון קרב", רק בסקאלה חוצה יבשות. שני האלמנטים הללו שדרגו את המותג מעוד סחררת פעלולים לסרט שמצית את דמיונם של הצופים.
החלק השלישי, המכונה בפשטות "ג’ון וויק 3", לוקח את כל אלו ומגביר את הווליום ל-11. העלילה, אם לכנות אותה כך, ממשיכה לעקוב אחרי הגיבור המנסה להציל את עורו ממאות מתנקשים שדורשים את הפרס שהוכרז על ראשו, עד שתינתן לו ההזדמנות להחזיר מנה אחת אפיים. ומכיוון שהסרט בנוי במתכונת שבה הרגעים הדרמטיים הם לא יותר מהעברת זמן לנאמבר האקשן הפסיכי הבא, דלות הסיפור לא באמת מציקה. יתרה מכך, הצילום והעריכה מהווים הישג מרשים, וזה עוד לפני שדיברנו על כוריאוגרפיית המכות והשימוש הלא ייאמן בכלי נשק מכל הסוגים. "ג’ון וויק 3" הוא אומנם אלים במיוחד, אבל לעיתים זה מרגיש ממש כמו ריקוד.
ובכל זאת, הסיבוב השלישי לא לגמרי מצליח להיות קלאסיקת אקשן מיידית כמו "מקס הזועם: כביש הזעם" או "הפשיטה" (שאין מה לעשות, בהשוואה אליו כל דבר יחוויר). האשם העיקרי בכך הוא קיאנו ריבס, שאומנם אנחנו מאוד אוהבים לאהוב, אבל הבעות או אינטונציה אין לו, ובלי היכולת להנחית איזה פאנץ’ מצחיק או ליצוק רגש אנושי, הדמות עוברת כמשעממת למדי. ויש גם מכשול נוסף, שהוא אורכו של הסרט, שנמשך יותר משעתיים. זה ממילא זמן ארוך לכל סרט ז’אנר, אבל כשהרגעים המדהימים באמת נמצאים בהתחלה, לאחר כמאה דקות מתגנבת תחושה של לאות. ועדיין, עבור אוהבי האקשן שבינינו, מדובר בהמלצה חמה.