תמר איש שלום/ צילומים: רמי זרנגר, ענבל מרמרי, איל יצהר, אסנת רום
מיודדת עם הבדידות
תמר איש שלום, מגישת המהדורה המרכזית, חדשות 13
הספר: 'הפרפר חוצה את הכביש' - אווה קילפי
למה: "נתקלתי במקרה בשיר 'אני מחבבת אנשים שדעתם פתוחה'. בכל פעם שקראתי אותו, הוא העלה בי חיוך, עד שבסוף התפניתי לגגל את שם המשוררת הפינית, אווה קילפי. ספר השירים שלה מונח על השידה ליד המיטה שלי כבר כמעט שנתיים, ואין כמעט שבוע שבו אני לא חוזרת אליו.
"השירים שלה חכמים, חמים, אנושיים וממזריים. כמו כל שירה טובה, הם נשארים איתי גם זמן רב אחרי הקריאה, ובכל פעם שאני חוזרת אליהם, אני מבינה דבר מה שלא ראיתי קודם לכן. אני אוהבת את מילות השיר שבחרתי והמסר שלו מלווה אותי ביומיום. ביקורתיות היא אבן יסוד הכרחית וחשובה בעבודה העיתונאית, אבל צריך להיזהר שלא להתאבן איתה. לשמר לצדה את הדעת הפתוחה, את העניין ואת הספק. לא להיות שבויים בפסקנות של עצמנו.
"בכתיבה של קילפי יש דמיון מסוים למשוררת הנפלאה וכלת פרס נובל ויסלבה שימבורסקה. אני מכנה את קילפי בת הדודה השובבה שלה. יש בשירים שלה קבלה עצמית של אישה בשלה שכבר חוותה חיים, על המהמורות והאתגרים שבהם.
"היא לא חוששת לבטא את עצמה בצורה נועזת בחלק מהשירים, וגם אינה חוששת מהלבד, מההיות שלא תלוי בילדים או בבן זוג, ומהבדידות שכרוכה בחוויה האנושית. היא מיודדת עם הבדידות, שהיא חלק מהקיום של כולנו, ומעל לכל, השירים שלה ספוגים באנושיות ובאהבת חיים, טבע ואדם. מי צריך יותר מזה רגע לפני השינה".
שורות שהולכות איתי: "אני מחבבת אנשים שדעתם פתוחה. אנשים שמסוגלים לומר: מה? באמת? בחייך. ממש לא ידעתי. זה בכלל לא עלה על דעתי. דעת פתוחה היא יותר מחכמה, יותר מלהיות צודקים, יותר מ'אני הרי אמרתי' ומ'ידעתי את זה כבר בשנת'...".
שעה נדירה ומכושפת
אורלי וילנאי, אשת תקשורת
הספר: 'זוג' - איל מגד
למה: "אני שבה וחוזרת אל הספר שכבר הפך מרופט על מדף הספרים שלנו מרוב קריאות חוזרות. מגד מתאר באופן מרהיב ומרגש מערכת יחסים זוגית סוערת על נפלאותיה וכאביה. גיא ואני מצאנו את עצמנו חיים את הסיטואציות המתוארות, והמילים המדויקות של מגד כמו נתנו לתמונות חיינו שמות ופרשנות".
שורות שהולכות איתי: "החצי, על כל מגרעותיו, הוא ערובה לחופש, והשלם - מעגל קסמים שאין ממנו מוצא. השלם הזוגי הוא כור מצרף, שמריבות הן חומר הבעירה שלו. רק בשעה נדירה, מכושפת, האש מרפה ויהלום מהבהב מן האפר".
הספר מספר אותי
יעל אבקסיס, שחקנית
הספר: 'תרה', צרויה שלו
למה: "זה לא יהיה ספר אחד - אם כי דמות האישה שניבטה אליי דרך הדפים שהפכו למראה, ששינתה את הרגע ונחרטה בי. מ'אנה קרנינה' המיתולוגית, הסיפורת הנשית הראשונה שפגשתי כשהייתי בת 15 - הייתי בהלם שגבר כותב אישה כה רחב ועמוק - ועד להתבשלותי כאישה היישר לנפשה של 'תרה' של צרויה שלו, שבגיל 30, בערך, עזרה לי לרוקן את נהרות הבכי, עבר הווה עתיד, על הדרמה של האישה המודרנית. הספר 'תרה' גרם לי לצאת מהשחקנית ולהפוך למפיקה - רציתי להפוך אותו לסרט, ומשם התגלגלו חיי. בשניהם יש מין הדרכה - בתרה בעיקר - איך עומדים להיראות חיי כאישה שרוצה עצמאות, או שחושבת מחוץ לקופסה. אלה ספרים שמלווים את האישה לאורך חייה. מעבר לסיפור שהם מגוללים, יש שם ישות שממשיכה איתך הלאה - ישות קיימת, הספר מספר אותי".
שורות שהולכות איתי: "נמאס לו, והוא צודק, הרי הוא זה שחייו נחצו, הוא זה שנודד מבית לבית, בעוד אני נשארת כאן, מתעורר בבוקר ולא יודע היכן הוא, מסתגל כל כמה ימים לסביבה אחרת, והלוא זו רק ההתחלה... קורבן חסר ישע של ההרפתקה הנפוצה כל כך, שאת מחירה הכבד ביותר משלמים הרכים ביותר".
הצד האפל
נעמי לבוב, שחקנית
הספר: 'הבושם' - פטריק זיסקינד
למה: "הייתי ילדה שקוראת מלא, והספר הזה השפיע על חיי באופן קשה. הייתי בת 11 בערך, כשאיכשהו נפלתי על 'הבושם'. זה ספר מאוד גרפי שמתרחש במאה ה-18 בצרפת, כשריח של ביוב עולה על גדותיו מכל עבר, ספר ממש קשה, ולא הייתי אמורה לקרוא אותו בגיל הזה. הוא מתעסק בריחות, והכול מאוד מוחשי, קראתי אותו בנשימה אחת בטיסה חזרה מאיטליה, והוא כל כך טלטל אותי.
"הוא היה קשוח וחזותי, כך שדמיינתי דברים שלא הייתי צריכה לדמיין בגיל צעיר. אני זוכרת שעליתי ילדה אחת לטיסה וירדתי ממנה ילדה אחרת. נחשפתי לצד אפל של העולם מוקדם מדי. זה היה הרגע שבו הבנתי כמה מילים כתובות יכולות להשפיע על הנפש".
שורות שהולכות איתי: "בימים שאנו מדברים בהם עמד בערים סירחון שאנו, גברים ונשים מודרניים, איננו יכולים לשער אותו בדמיוננו. ברחובות עמד סירחון הצואה, בחצרות עמד סירחון השתן. בחדרי המדרגות סירחון העץ המרקיב וחֶריונֵי (הפרשות) העכברושים, במטבחים סירחון הכרוב המקולקל ושומן הכבש; בחדרים הלא מאווררים עמד סירחון האבק המעופש, בחדרי השינה סירחון הסדינים המשומנים, הנוצות הלחות וניחוחם החריף-המתקתק של סירי הלילה.
"מן הארובות עלה סירחון הגופרית, מן הבּורְסְקיוֹת סירחון בּוֹרית הצריבה, מבתי המטבחיים סירחון הדם הקרוּש. בני אדם הסריחו מזיעה ומבגדים לא רחוצים; [...] הסריחו הנהרות, הסריחו הכיכרות, הסריחו הכנסיות, סירחון עמד תחת הגשרים ובתוך הארמונות. האיכר הסריח כמו הכומר, השוליה כאשת בעל הבית, כל האצולה הסריחה, הסריח אפילו המלך עצמו... והמלכה... הן בחורף והן בקיץ".
המסר: "זה לא ציטוט שמתאר ספציפית רצח או אקט מפורש של אלימות, אבל הבוטות שבה הוא מתאר את הסביבה בצרפת של אותם ימים הייתה אלימה מאוד עבורי. זיסקינד, בעצם, הסביר לי שהעולם הוא מקום קשה ורע, ושהיצרים החייתיים שלנו גוברים על מידת האנושיות. בתור ילדה שהייתה מקבלת את מנת הדרמה שלה מספרים של אסתר שטרייט וורצל - הקריאה הזאת היממה אותי, כאילו חטפתי מכה בפרצוף".
לשים אותך במילים
גלית חוגי, יוצרת וסטנדאפיסטית
הספר: 'משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם' - דיוויד פוסטר וואלאס
למה: "מראש המשימה של להמליץ על ספר לא פיירית, כי ההשפעה של ספרים עליי היא תוצאה ישירה של הזמן שבו פגשתי אותם. ב-12 בלילה של יולי 96' נהייתי בת 17 תוך כדי שסיימתי לקרוא את העמודים האחרונים של 'סקסוס' של הנרי מילר. אני לא יודעת אם זה היה ספר כל כך עוצמתי באמת, או שהמפגש הראשון עם אופל כזה השאיר אותי בוכה ופעורת פה. המוח שלי נפתח.
"בהזדמנויות אחרות קרו לי גם דברים דומים עם לאה גולדברג, קארבר, נבוקוב, פיליפ רות ועוד, רגעים שבהם את בולעת דפים ומתעוררת למחרת אחרת. אני לא תמיד אפילו זוכרת על מה היו הספרים, אבל יש רגעים שבהם אתה מרגיש שהגיע ספר שהצליח לשים אותך ממש במילים, גם אם לא קרה לך אפילו חצי דבר ממה שכתוב בו. לכן לחזור לספר אהוב זה לחזור גם לגיל מסוים, כמו חולצה מהתיכון.
"הספר האחרון שהתנגש בי ככה הוא 'משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם', של דיוויד פוסטר וואלאס. אפילו השם של הספר העצום (אך הדק) הזה הוא ניסוח כל כך מדויק וספציפי של תחושת חוסר שייכות מסוג מסוים מאוד, שרק הוא יודע לספר עליה. הפירוט הקיצוני שלו על שיט תענוגות שהוא נשלח אליו גורם לך להרגיש כל כך בסדר, פירוק החוויה של הנאה, משהו שמצופה מכולנו לדעת איך עושים בטבעיות, הוא כל כך חד, מצחיק ופשוט כשוואלאס כותב אותו".
שורות שהולכות איתי: "אין זו הבטחה לכך שתוכלו לחוות הנאה אדירה, אלא שאכן תחוו אותה. שהם יוודאו שזה יקרה, שהם ינהלו בדקדקנות כל קמצוץ של כל אופציית הנאה, כך שאפילו התהליך המאכל הנורא של תודעתכם הבוגרת ושל יכולת הפעולה שלכם ושל האימה לא יצליחו לדפוק את הכיף שלכם. היכולות המטרידות שמאפשרות לכם לבחור, לטעות, להתחרט, לחוש אי שביעות רצון וייאוש, יסולקו מן המשוואה. מודעות הפרסומת מבטיחות לכם שתוכלו - סוף סוף לשם שינוי - להירגע באמת ולעשות חיים, כי לא תהיה לכם ברירה אלא לעשות חיים".
ממלא באהבת חיים, מטריף בצבעוניות
יואב שוטן-גושן, סופר ותסריטאי
הספר: 'דונה פלור ושני בעליה' - ז'ורז' אמאדו
למה: "קראתי את הספר כבר שלוש פעמים, פעם אחת בכל עשור של חיי הבוגרים, ואני משוכנע שעוד אקרא אותו שוב. הספר מצליח לארוג יחד עצב ושמחה, תשוקה וכאב, ריאליזם וסוריאליזם, והוא ממלא אותי בהשראה ובאהבת החיים, מטריף בצבעוניות ובעושר שגלומים בו. הספר הטוב ביותר שקראתי, ואני מוכן לשלם פיצוי הולם לכל מי שיקרא אותו ולא ייהנה.
"לטובת אלה שטרם קראו (ואני מקנא בהם), זהו סיפורה של דונה פלור, בחורה פשוטה וחושנית, שנישאת לואדיניו, גבר יפה ושובב, נוכל מהמר ובוגדני. ואדיניו מאמלל את פלור, אך גם ממלא אותה בתשוקה, עושה איתה אהבה שהיא מופע של זיקוקי דינור. ואז ואדיניו מת, משתכר ומתמוטט ערום באמצע הקרנבל. פלור נישאת מחדש, הפעם לד"ר תיאודורו, שהוא ההפך הגמור: גבר אמיד, יציב, שקול, נאמן ומשעמם כמו לוח רכבות. גם עם תיאודורו היא עושה סקס, אבל איתו, איך לומר, ובכן, אה, זה לא בדיוק שם. פלור נצרבת בגעגועים לואדיניו, והיא מזמנת את רוחו לחדור שוב לחייה.
"באמצעות עלילה פשוטה וברורה, הספר הזה מצליח לנגן בכל האוקטבות של הרגש. הוא הכאיב והפך את בטני, אך גם גרם לי לצחוק בקול רם; הוא סוחף, אך גם מעורר מחשבות עמוקות על הנפש ועל המונוגמיה; הוא מתאר את המציאות הקשה והעוני בברזיל, אך גם את שמחת החיים שבה, רוקד בין הבורגנות לבין הפועלים הפשוטים, בין התחכום לאותנטיות, בין ערכי הבורגנות לנהנתנות והשחרור, ואת כולם הוא אוהב ומבקר במידה שווה. גם וגם, זה המוטו של הספר, וזה גם המוטו שלי בחיים.
"לצד העלילה המרכזית אמאדו ברא עולם של עשרות עלילות משנה ססגוניות, והוא שוזר אגדות, פולחן, הרהורים ואוכל. אני רק מחכה לפעם הבאה שבה אפגוש שוב את גודפרידו המשורר, סאמפיו הבנקאי, שימבו נגן המסור, דונה דינורה מגדת העתידות, וכמובן, גם את אלילי הקנדומבלה אשו ויאמנז'ה, סירי המוקקה המבעבעת, ובקבוקי הקאשסה שרוקנו זה אחר זה.
"העטיפה של הספר בגרסה העברית איומה, אבל התרגום של מרים טבעון נהדר, קצבי ושובב, והוא מצליח להעביר את הסגנון המיוחד של אמאדו, את הקריצות החכמות שלו לקורא, ואת התמהיל הבלתי אפשרי שבין התשוקה לכאב.
שורות שהולכות איתי: "האש שיצאה מפיו של ואדיניו, מנשימתו, איכלה אותה ואצבעותיו צרבו את בשרה כלהבות. עכשיו שהיו נשואים הוא הפשיטה בתוקף זכויותיו והביט בה בחיוך. עירומה גם בתוך-תוכה, מתפתלת מרוב חשק, תוססת, ממהרת מאוד, כאילו עירטל ואדיניו את נשמתה. והדברים שהוא אמר, טירוף!
"הם התעלסו עד כלות הכוחות, ואז היא משכה עליה את השמיכה, התכסתה ונרדמה. ואדיניו חייך וליטף את ראשה, ואדיניו בעלה, יפה וגברי, עדין וטוב.
"לפנות בוקר התעוררה דונה פלור. השעון המעורר שלידה הורה על שעה שתיים. ואדיניו לא היה במיטה. דונה פלור קמה והחלה לחפש אותו בבית. ואדיניו נעלם, הלך בוודאי להמר בכסף שהבנקאי נתן לו. בעצם ליל הכלולות. זה היה יותר מדי. דונה פלור הזילה את הדמעות הראשונות של ימי נישואיה, התגלגלה על המזרן, אכולת צער וחורקת שן בתשוקה".
משוחרר ונטול עכבות
יניב איצקוביץ', סופר
הספר: 'ארץ פרומה' - כריסטיאן קראכט
למה: "זה בטח לא הספר הכי טוב שקראתי, אבל הוא נתן לי השראה ברגע הנכון, והסיט את מסלול הכתיבה שלי לכיוונים שעזרו לי להבין מה אני מחפש בכתיבה שלי.
"את 'ארץ פרומה' אפשר לכנות 'התפסן בשדה השיפון הגרמני בעידן הפוסט-מודרני'. הקול של המספר ברומן משוחרר ונטול עכבות. הוא עוסק במותגים עכשוויים ומפרק כל דבר לרכיבים המסחריים, המנוכרים והאינטרסנטיים שלו. בהתחלה, למרות שנהניתי מאוד מהקריאה בו, הוא היה נראה לי מעט שטחי, אך ככל שמתקדמים מבינים כמה עומק יש בשטחיות המכוונת הזאת".
שורה שהולכת איתי: "אני יודע, זה יישמע עכשיו מוזר, אבל אני אומר את זה למרות זאת: מגיל מסוים כל הגרמנים נראים כמו מאה אחוז נאצים".
בין ערכים לרעיונות
פרופ' יולי תמיר, נשיאת שנקר
הספר: 'ארבע מסות על חרות' - ישעיהו ברלין
למה: "השורה שבחרתי מתוך הספר, עיצבה את ההבנה הפנימית שלי אודות הקשר שבין הערכים והרעיונות שאני מאמינה בהם לבין העשייה הפוליטית והציבורית שלי. במשפט אחד ברלין מבהיר את הפער העצום שבין חוסר ודאות לרלטיביזם, ואת הקשר שבין חשיבה לעשייה".
שורה שהולכת איתי: "להבין את תקפותם היחסית של עקרונותיך ואף על פי כן לדגול בהם ללא רתיעה, באלה נבדל אדם מתורבת מהפרא".
הוויכוחים נראו לפתע תפלים
סיון רהב-מאיר, אשת תקשורת (חדשות 12, גלי צה"ל, ידיעות אחרונות)
הספר: 'עיונים חדשים בספר בראשית' - נחמה ליבוביץ'
למה: "הייתי נערה בת 15 מהרצליה. את מה שידעתי על היהדות, ידעתי רק דרך הפוליטיקה והתקשורת. לכן חשבתי שהדתיים הם אסופת פרימיטיבים קיצוניים שמאיימים על עתיד המדינה האהובה שלי, שדבקים באופן עיקש בטקסטים ישנים ולא רלוונטיים למציאות. ואז הגיעה פרופ' נחמה ליבוביץ'. את הספר שלה ראיתי בפעם הראשונה אצל חברה. את הספר הבא בסדרה, 'עיונים חדשים בספר שמות', כבר קניתי לעצמי. כל הדרך באוטובוס שנסע מרמת אביב לביתי שבהרצליה, קראתי וקראתי. זה לא הזכיר לי בכלל את כל הדוסים האלה שדיברו עליהם בטלוויזיה, וגם לא את השאלות היבשות בבגרות בתנ"ך. זה היה אחר. חי, מאתגר, מרענן. מי בכלל חשב שהתורה יכולה לעניין אותי, שיש לי מה ללמוד ממנה.
"נחמה הייתה כלת פרס ישראל לתנ"ך, מרצה באוניברסיטה, מורה נערצת בארץ ובעולם. היא יכלה לכתוב ברמה גבוהה הרבה יותר, אבל אז לא הייתי מבינה כלום, והרי מפעל חייה היה הנגשה. התחושה הייתה שהיא יורדת לרמה שלנו, הקוראים, ולוקחת אותנו יד ביד. היא לא רוצה להראות כמה היא חכמה, אלא כמה התורה מרתקת, ואיך כולנו יכולים ביחד לחשוב ולהסתקרן. כך היא לימדה לאורך שנים חקלאים, חיילים, סטודנטים, עולים חדשים, נהגי מוניות וכן, גם אותי.
"בסוף כל קטע היא שיבצה שאלות למחשבה, בלי שהופיעו תשובות. היא העבירה את האחריות אלינו, הקוראים, כדי שננסה לענות לבד. פתאום מצאתי את עצמי חושבת למה רש"י בחר בביטוי מסוים, ולמה הרמב"ם כתב כך או אחרת. ושוב: היא הרי ידעה לבד את התשובות, אבל רצתה שלא נהיה פאסיביים, שננסה לבד, כי הסקרנות והמעורבות חשובות מהידע עצמו. פתאום גיליתי עולמות שלמים של תוכן: איך אנחנו מדברים ואוכלים ועובדים ומחנכים ילדים ובונים זוגיות? ואיך אפשר לטפל ביצרים הכי נמוכים שלנו - בקנאה, בתאווה ובכבוד? הוויכוחים בפאנל בתוכנית 'פופוליטיקה' בין חרדים לחילונים נראו לפתע תפלים. הבנתי שכל הרעש הזה שממלא את כל הערוצים לא עוסק בכלל ביהדות עצמה. החל מגיל 15, היא גורמת לי לחפש את הקריאה שלי".
שורה שהולכת איתי: "כל אחד צריך לחתור לקריאתו שלו את התורה, לקריאה המתאימה לרוחו ולנפשו, שהיא חד-פעמית בזה העולם, לא הייתה ולא תהיה שוב".