שינוי שיטה חשבונאית אמור להיות עניין טכני, בלי מהות כלכלית. אחרי הכול, החשבונאות היא כלי - השפה שבה מציגים את העסקאות הכלכליות. אבל כשצוללים לדוחות הכספיים של הרבעון הראשון, מגלים שהחשבונאות גנבה את ההצגה.
החשבונאות מזיזה רווחים, מקפיצה את ההתחייבויות במאזן, מורידה את ההון העצמי ועוד. איך זה יכול להיות? למה שינוי בהלכה חשבונאית משפיע על "האמת" הכלכלית. הרי שום דבר לא השתנה בשטח, רק אימוץ של תקן חדש.
אז אולי מה שהיה במשך שנים רבות הוא שגוי, ועכשיו החשבונאות האירה ותיקנה מחדל ממושך, ואולי מדובר דווקא על "גול עצמי", של החשבונאות - השינוי הזה מוכיח שהמידע החשבונאי הוא גמיש, וכדי להבין את הרווחים הכלכליים של הפירמה, צריך לנכות את החשבונאות, ולהסתכל על סעיפים חוץ חשבונאיים - תזרים פנוי, EBITDA (רווח לפני ריבית, מסים פחת והפחתות) מתואם וכו'. נתונים שמהם אפשר לגזור כמה באמת מרוויחה הפירמה וכמה מזומנים היא מייצרת.
ועדיין, החשבונאות מציבה את נקודת ההתחלה - היא מספקת את הנתונים שעליהם מנתח הדוחות צריך לעשות התאמות. המספרים בדוחות על רקע יישום תקן 16 IFRS שמטפל בחכירות, הם שיהפכו לנקודת המוצא. ניתן לקבל אותם, ניתן לערוך עליהם התאמות - אבל אי אפשר שלא להתייחס אליהם.
אתחיל בתיאוריה: הגישה החשבונאית החדשה שיושמה החל מ-2019 (וניתנה כהערכה בביאורים לדוחות 2018) טוענת את הדבר הבא - פירמה ששוכרת נכסים לטווח ארוך, ומשלמת עליהם דמי שכירות, לא יכולה להציג בדוחות שלה רק את ההוצאות השנתיות. יש לה התחייבות עתידית שלא מופיעה בספרים.
זו לא נקודה טריוויאלית. החשבונאות לא מציגה את העתיד, אלא את העבר - רבעון אחרון, שנה אחרונה. אבל היא כן מציגה את ההתחייבויות העתידיות, בנקודת זמן מסוימת (ליום המאזן) - הלוואות שייפרעו בעתיד ועוד. השאלה היא האם שכירות ארוכת טווח היא התחייבות שיש לרשום במאזן. בעבר התשובה הייתה לא. עכשיו היא כן.
התשובה הייתה לא, כי הנחות הבסיס התיאורטיות היו שמול אותה התחייבות תיאורטית, יש טובת הנאה או נכס של החברה בסכום זהה, ולכן מדובר באיזון ללא משמעות בספרים, וגם שעם כל הכבוד להתחייבות הזו - שכירות היא לא חוזה הרמטי ומוחלט. אפשר לשנות, יש עזיבות וכו'.
מנגד, התשובה עכשיו היא כן. הגיבוי לכך הוא שמדובר בהתחייבות ככל התחייבות אחרת, והדוחות הכספיים צריכים לשקף את המצב האמיתי של החברה, ולא ניתן להעלים התחייבות כזו.
במאזן: הרווח התפעולי יורד, התזרים עולה
יישום השיטה הזו מתבטא במאזן בגידול של ההתחייבויות. על רגל אחת, לוקחים את כל ההתחייבויות העתידיות, מהוונים אותן לערך של היום ומקבלים את ההתחייבות בגין שכר הדירה העתידי. ההתחייבות הזו "נכנסת" לסעיף ההתחייבות בגין חכירה.
שיעור ההיוון הוא פקטור מאוד חשוב - לפי מה מהוונים את ההתחייבות העתידית? השיטה החשבונאית/מימונית היא לקחת את שקלול ממוצע הריבית על החוב של החברה, ולפיו להוון. יש בזה הגיון, ומעבר לכך - אין פרמטר הגיוני יותר.
אבל בשיטה זו מקבלים אבסורד מסוים - ככל שהחברה חזקה יותר, ככל שהחוב שלה נחשב עם יכולת החזר גבוהה יותר, כך הריבית על החוב נמוכה יותר, שיעור ההיוון נמוך יותר וההתחייבות הנוספת גבוהה יותר. החברות החזקות "נענשות" על כך - ההתחייבות שלהן גדלה (ההון יורד) ודווקא חברות "חלשות" יחסית עם ריבית גבוהה על החוב, יהוונו את ההתחייבות העתידית לפי ריבית גבוהה, והתוספת של ההתחייבויות תהיה קטנה יחסית.
מול ההתחייבויות האלו נרשם נכס - זכות שימוש בנכס. בתיאוריה, השווי צריך להיות קרוב להתחייבות שנוצרה. בפועל יש כמובן מתאם, אבל בגלל שמדובר בסכומים גבוהים הפער ביניהם עשוי להיות מאוד משמעותי. ההפרש, שהוא בעצם סוג של הפרש מימוני, נזקף בעת היישום לעודפים - כלומר, מקטין את ההון העצמי.
הטכניקה הזו גרעה מכל החברות שנשענות על השכרה (רשתות מזון, רשתות אופנה) חלק ניכר מהונן העצמי ברבעון הראשון. למעשה, ברוב המקרים התיקון בהון העצמי היה פי כמה וכמה מהשורה התחתונה של הרבעון.
בדוח רווח והפסד: לרוב הרווח יירד
ההשפעה של היישום על דוח רווח והפסד היא בכמה סעיפים. ברגע שמגדירים את השכירות כהתחייבות ארוכת טווח, בעצם מבטלים את דמי השכירות ובמקומם רושמים את הפחת על הנכס, ואת הוצאות המימון על ההתחייבות. לרוב הרווח כתוצאה מהיישום יירד.
קחו לדוגמה את ארקו , הנסחרת בבורסה בת"א בכ-1.1 מיליארד שקל, מכרה אשתקד ב-13 מיליארד שקל, והרוויחה 40 מיליון שקל. ההפסד כתוצאה מיישום התקינה החדשה, הוא מאוד משמעותי עבורה.
ארקו מנהלת ומפעילה רשת ענקית של תחנות דלק וחנויות נוחות בארה"ב (כ-1% מהשוק בארה"ב) באמצעות חברת GPM בה היא שולטת. הרוב הגדול של התחנות מושכר לחברה, כך שההשלכה של השינוי החשבונאי על הדוחות שלה, עצומה.
הנה מה שארקו העריכה בדוחות השנתיים ל-2018 בקשר לכל שנת 2019: "ההשפעות העיקריות הצפויות על הדוח רווח והפסד של הקבוצה לשנת 2019 הן: קיטון בהוצאות השכירות בגין חכירות תפעוליות בסכום של כ-95 מיליון דולר, גידול בהוצאות פחת והפחתות בסכום של כ-60 מיליון דולר וגידול בהוצאות המימון בסכום של כ-62 מיליון דולר. סך ההשפעה נטו על הרווח, לפני השפעות המס, צפויה להסתכם לשנת 2019 בקיטון של כ-27 מיליון דולר".
וכך גם ההשלכות המאזניות. מנהלי החברה העריכו בדיווח השנתי כי "ההשפעות העיקריות הצפויות במועד היישום לראשונה של התקן על הדוח על המצב הכספי הן גידול בהתחייבויות בגין חכירות בסכום של כ-760 מיליון דולר (כ-2.8 מיליארד שקל), גידול בנכסים בגין זכות השימוש בסכום זהה... וללא השפעה מהותית צפויה על ההון".
ואכן בדוחות ברבעון הראשון מתברר שההשפעה על ההון העצמי יחסית נמוכה (1.5 מיליון שקל) וההשפעה על היקף ההתחייבויות הנכסים עצומה. הערכת החברה לגידול בהתחייבויות (ובנכסים) בסך של 2.8 מיליארד שקל התממשה. ולמעשה, הגידול בהתחייבויות ובנכסים הקפיץ את היקף המאזן של ארקו בקרוב ל-70% ל-6.5 מיליארד שקל.
השפעה גדולה נרשמה גם בדוח רווח והפסד. ארקו הפסידה 67.7 מיליון שקל, לפני יישום השפעת התקן החשבונאי. יישום התקן הגדיל את ההפסד ב-22.5 מיליון שקל להפסד מצרפי של 90.2 מיליון שקל.
השינוי הרבעוני בהפסד כתוצאה מהתקן, הוא בהתאם להערכות של החברה.
לכאורה, התקן הזה הוא צרה צרורה לארקו (ולחברות אחרות), אבל יש בו גם סוכרייה גדולה. מעריכי השווי נשענים בחברות מסוג זה על ה-EBITDA. הפרמטר הזה נהנה עכשיו כי הרחיקו ממנו את הוצאות השכירות. כמו כן, הפחת והמימון לא מפורטים בו, ומכאן שהוא צפוי להציג שיפור לעומת תקופה קודמת. חברות רבות (וגם ארקו) הראו את ההתאמה לשיטה הקודמת. אבל, בקרוב מאוד, השיטה הקודמת כבר לא תעניין איש - הנתונים יהיו בהתאם לגישה החדשה.
כלומר, בעוד שבדוח החשבונאי הרווח יירד, בנתונים החוץ חשבונאיים - יוצג שיפור. שוב, החברות, האנליסטים והשוק מדלגים על חשבונאות שפחות מתאימה ונוחה להם. אבל זה בגלל שהחשבונאות באמת לא מתאימה - מעבר לכך שיש בה שינויים מרחיקי לכת בלי שינוי כלכלי אמיתי, היא לא מבטאת רווח מייצג כלכלי - ואז פונים לכל מיני סעיפים חוץ מאזניים כדי למצוא דבר מאוד פשוט - רווח ותזרים מייצג.
הכותב הוא מרצה לחשבונאות, ניתוח דוחות כספיים והערכות שווי, ויועץ בתחומים אלה. בכל מקרה, אין לראות בכתבות אלה משום עצה ו/או המלצה לרכישה או למכירה של ני"ע. כל הפועל בהסתמך על המאמר ו/או על תוכנו, אחראי באופן בלעדי לכל נזק ו/או הפסד שייגרם לו.