אולי הפעם המרכז-שמאל יזכור את הערבים

בשבוע שעבר נכשל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במשימתו להרכיב את הממשלה ובמקום להחזיר את המנדט לנשיא החליט נתניהו לפזר את הכנסת במטרה לא לאפשר את הטלת הרכבת הממשלה על ח"כ אחר, שאולי יצליח בה. כך מצאנו את עצמנו בפעם הראשונה בתולדות המדינה הולכים לשתי מערכות בחירות באותה שנה. אין ספק - רק ביבי יכול.

בהזדמנות זו היה מרענן לראות את שיתוף הפעולה של נתניהו עם המפלגות הערביות. במקום הסיסמאות "גנץ יקים גוש חוסם עם הערבים" (סלוגן אנטישמי מכוער), "ביבי או טיבי" והחדרת מצלמות נסתרות ע"י פעילי הליכוד לקלפיות בחברה הערבית, קיבלנו "ביבי מקים גוש חוסם עם הערבים" ו-"ביבי וטיבי", שכל אחד מסיבותיו, מצביעים יחד על פיזור הכנסת.

המהלך לפיזור הכנסת הוכיח כמה דברים. תחילה את השליטה האבסולוטית של נתניהו בחברי הליכוד. ראינו ח"כים שהצביעו כנראה על הליכתם הביתה בעוד כמה חודשים לצד בכירי המפלגה שלא גילו אומץ כלשהו לצאת נגד החלטות היו"ר, דוגמת יולי אדלשטיין, גדעון סער, גלעד ארדן, ישראל כ"ץ ואחרים. גם ראינו את ערעור מעמדו של נתניהו כ"מלך" הבלתי מעורער והכל-יכול של גוש הימין.

בנוסף, אי אפשר להגיד שבמצב שנוצר היום יש סיכוי לממשלת מרכז-שמאל ללא קולות האזרחים הערבים ושותפות אמת איתם. כל מהלך ההתנערות מהאזרחים הערבים במערכת הבחירות האחרונות נכשל. כחול-לבן אומנם קיבלו 35 מנדטים, אבל במקום להרכיב ממשלה הם הלכו להפגין בת"א.

מפלגות גוש המרכז-שמאל הבינו שרק האזרחים הערבים יכולים להביא למהפך פוליטי במדינה. החל מהמפלגות הערביות שרוצות לחזור לימי הרשימה המשותפת, דרך מרצ שנכנסה לכנסת בזכות הציבור הערבי, בעבודה שנחלה כישלון חרוץ וכעת שומעים קולות של חיזור אחרי הציבור הערבי וכלה בכחול-לבן, שפתאום לא מתנערים מהאזרחים הערבים ואפילו מתחילים להתבטא בזכות צירוף מועמד ערבי לרשימה.

ועכשיו נשארנו עם השאלה מה יעשה הציבור הערבי. האם ימשיך לא להצביע, כפי שעשה באפריל האחרון?

אולי הוא יסתפק באקט ההענשה החד-פעמי לנציגי המפלגות הערביות. נראה שהמסר נקלט אצל מרכיבי הרשימה המשותפת לשעבר, שפתאום התחילו לדבר על הרכבתה מחדש, לאחר שהמכשולים הפוליטיים הפנימיים הוסרו מהשולחן.

עם זאת, המהלך הזה לא יספיק להחזרת האמון של הציבור הערבי במשחק הפוליטי במדינת ישראל. זהו ציבור שסובל מחקיקה נגדו, למשל חוק הלאום, שכל מטרתה להראות לו שאינו חלק לגיטימי מהמדינה. בנוסף ישנו מסע התנערות מהחברה הערבית מצד המפלגות הלא-ערביות (חוץ ממרצ). למרות זאת, היו כ-130 אלף קולות בחברה הערבית שהלכו למפלגות אלה.

כך הגענו באפריל השנה לסיטואציה שעל כל קול שהלך למפלגות הערביות, היו שני קולות שנשארו בבית או הלכו למפלגה לא-ערבית.

נתניהו מבין היטב שאם האזרחים הערבים יצביעו בשיעור דומה לחברה היהודית, הוא לא ימשיך לכהן כראש ממשלה. לכן, חשוב לו להמשיך במסע הדה-לגיטמציה נגד אותו ציבור או במסע דיכוי הצבעה. בארה"ב קוראים לזה Voter Suppression. למשל - החדרת מצלמות נסתרות לקלפיות.

במרכז-שמאל (חוץ ממרצ) טרם השכילו להבין את הנקודה הזאת ולכן דאגו להתרחק מהאזרחים הערבים, כאילו שמדובר במצורעים. בשיא החוצפה הם באים אחר כך בטענות לציבור הערבי - למה לא יצא להצביע?! מאיפה מגיעה הציפייה הזו שערבים ייצאו להצביע ולהשתתף במשחק באופן רגיל, אחרי כל מה שהם עוברים?

אז איך גורמים לאזרחים הערביים לצאת להצביע? פשוט נותנים להם להיות חלק מהמשחק - מחזרים אחריהם, נותנים להם ייצוג הולם ברשימות, מחזירים את הרשימה המשותפת והכי חשוב - מסתובבים ביישובים הערביים ומנהלים קמפיין אסטרטגי ואינטנסיבי להחזרת האמון במערכת הפוליטית - ולא נזכרים בשבוע של 17 בספטמבר שיש גם אזרחים ערבים במדינה.
וכן זו לא בושה לברך את האזרחים הערבים בחגיהם ולהזכיר את שם ההרוג הערבי מפגיעות רקטה באשקלון, זאיד אלחמאמדה, כשמשתתפים בצער משפחות ההרוגים.

השבוע מציינים האזרחים המוסלמים את עיד אל-פיטר לרגל סיום חודש רמדאן."רמדאן כרים", לכו לברך אותם! לכו ללמוד מהנשיא ראובן ריבלין, שהוא ימני מרבים במדינה, אבל דמוקרט.

הכותב הוא הייטיקסט, פובליציסט ואקטיביסט