הדמוקרטיה הליברלית: הזינוק, ההצלה, המפלה

זה שבוע עשיר בזיכרונות היסטוריים. מחר ימלאו 75 שנה לנחיתת בעלות הברית בנורמנדי, שפתחה את הפרק האחרון במלחמת העולם השנייה.

אתמול מלאו 30 שנה לטבח בכיכר טיינאנמן בבייג'ינג, אשר שם קץ לתנועת הליברליזציה בסין, והניח את היסודות למדינת המשטרה האפקטיבית ביותר עלי אדמות.

אתמול מלאו מאה שנה להצבעת הקונגרס של ארה"ב לתיקון החוקה, כדי להעניק זכות בחירה לנשים.

הקשר מקרי בהחלט, חוץ מזה שבחינה קצת יותר עמוקה מראה מכנה משותף של ממש: שלושת המאורעות האלה הציעו קווי זינוק וקווי סיום למשהו שהמאה ה-20 ניסתה להנחיל לנו - "הדמוקרטיה הליברלית".

"האויב הגלובלי הגדול ביותר שלנו"

מנהיגי אירופה עומדים לעלות לרגל לאומהה ביץ', החוף בנורמנדי שבו התחיל שחרור היבשת בשישה ביוני 1944. קשה להיזכר אימתי שררה ביניהם פחות אחדות ופחות שותפות גורל.

אירופה הייתה מפולגת ב-45 השנה שלאחר מלחמת העולם בין שני מחנות עוינים, הגוש הסובייטי והמערב. אבל המערב עצמו היה מלוכד, בהנהגה פעילה של ארה"ב. עכשיו אירופה מפולגת לפי קווי תיחום שונים, לפעמים סמויים, לפעמים לא טבעיים.

רוסיה נסוגה מזרחה, והתפרקה מן הקומוניזם. עכשיו היא מוצאת את רוב ידידיה באירופה בימין הנוקשה, לפעמים הקיצוני. הימין הזה רוחש טינה וחשד לכל מה שניחוחות של גלובליזם ושל ליברליזם נודפים ממנו.

נשיא ארה"ב קרוב לימין הקיצוני. כמעט לפני שנה, ביולי 2018, הוא כינה את האיחוד האירופי "האויב הגלובלי הגדול ביותר שלנו". הוא משוכנע כי העולם כולו מרמה את אמריקה, גונב ממנה מקומות עבודה, ונותן לה גירעונות סחר. בעיניו החשדניות, האיגוד הרב-לאומי הזה של 28 ארצות אירופיות, עוד מעט 27, הוא המסוכן מכולם. הנשיא מתעב ארגונים רב-לאומיים והסכמים רב-צדדיים. הוא סולד מפני נאט"ו, שהוא, ממש כמו ולדימיר פוטין, חושב ל"מיושנת". הוא מעודד את בריטניה למהר ולצאת מאירופה, רצוי בטריקת דלת.

יהיה הטקסט הנמלץ שהוא יקרא על חוף נורמנדי אשר יהיה, קשה להעלות על הדעת מישהו מתאים פחות ממנו לייצג את אחדות המערב. כל אימת שאין לפניו טקסט, טראמפ מתקשה להגיד מילה אחת בשבח הברית הצפון-אטלנטית. זה היה מוטיב רגיל וטבעי ברטוריקה של כל נשיא אמריקאי מאז המלחמה.

גבול ההתקדמות של הדמוקרטיה

הטבח בכיכר השלום השמיימי בבייג'ינג קבע בשעתו את גבול ההתקדמות של תהליך הדמוקרטיזציה. למרבה הסמליות, מיכאיל גורבצ'וב, אז נשיא ברית המועצות, ביקר בבייג'ינג בדיוק בשיאה של התנועה הדמוקרטית הסינית. הרושם היה שסין הצליחה להקדים את רוסיה, והיא תזכה בחירויות פוליטיות עוד לפניה. אבל המשטר הקומוניסטי בבייג'ין שאב את השראתו מניסיון חייהם של מי שהמוני מפגינים צעירים ברחובות הילכו עליהם אימים.

את סין הנהיגו אנשים כבני 80, שכמעט רבע מאה קודם הודחו מכהונותיהם הבכירות, הושפלו והוצעדו לעיני המוני צעירים, חברי 'המשמרות המהפכניים', שנענו לקריאת היושב ראש מאו צה טונג להפוך את העולם על ראשו. 'מהפכת התרבות' של מאו אמנם הפכה את סין על ראשה, עצרה את התקדמותה, והעניקה רישיון לרדיפות ולהתעללות. הם היו משוכנעים שהנערים והנערות של כיכר טיינאנמן זוממים להחזיר את התוהו-בוהו של שנות ה-60. הם קראו אפוא לצבא להשליט סדר.

מאחר שטיינאנמן היא טאבו בחברה הסינית, אין לנו ידיעה ישירה ומפורשת מה הכריע את הכף לטובת דיכוי (אף כי מסמכים סודיים דלפו באחרונה, וחושפים משהו מתהליך קבלת ההחלטות). ממילא איננו יודעים אם הטבח בכיכר אמנם נועד ליצור מערכת יחסים חדשה בין שליטים לנשלטים, שתהיה מבוססת על צמצום מסיבי של חירויות ועל חדירה עמוקה לחיי הפרט. אבל זו הייתה התוצאה.

בקיץ 1989, האמונה בעתיד הדמוקרטיה הליברלית הייתה נחלת הכלל. גדולה כאשר הייתה האכזבה מהתמוטטות הניסיון הדמוקרטי בסין, העיניים נישאו עד מהרה אל הערים העתיקות של מרכז אירופה ושל מזרחה.

השבוע לפני 30 שנה, תנועת סולידריות הביסה את המפלגה הקומוניסטית בבחירות החופשיות הראשונות בפולין מאז המלחמה. מסך הברזל התחיל להתפרק באוגוסט 1989, כאשר פורקה רשמית הגדר המפרידה בין הונגריה לאוסטריה. ערי מזרח גרמניה עמדו בעיצומה של התקוממות אזרחית, וחומת ברלין נפתחה לרווחה בנובמבר. בו בחודש נפל המשטר הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה. בדצמבר נפלה הדיקטטורה של משפחת צ'אושסקו ברומניה.

היה מותר לקוות שהכישלון בסין הוא זמני, או לפחות מוגבל גיאוגרפית. בחוכמה שלאחר מעשה אפשר לראות בו את התחלת הגל הסמכותני (=אוטוריטרי). המופת של סין לא חדל להעניק השראה לשונאי דמוקרטיה. השבוע למשל התחילו לחקות אותו שליטיה הצבאיים של סודאן.

המלחמה שזירזה את שיווי זכויות הנשים

תקוות הדמוקרטיה הליברלית במאה ה-20 עלו מעיי ההריסות וממרחצי הדמים של מלחמת העולם הראשונה, שהגיעה אל קיצה לפני מאה שנה ושבעה חודשים (כמעט). נשיא ארה"ב וודרו ווילסון הכריז, כאשר הוביל את ארצו אל המלחמה ב-1917, שהיא נועדה "להפוך את העולם למקום בטוח בשביל הדמוקרטיה".

הוא רצה להבטיח הגדרה עצמית לכל עם, קטן כאשר יהיה. בחודשי המלחמה האחרונים הוא גם דיבר על הצורך להבטיח זכות בחירה לנשים. רק קומץ קטנטן של ארצות העניקו זכות כזאת. ניו זילנד הייתה הראשונה, ב-1893; אוסטרליה באה אחריה, ב-1902; ארצות סקנדינביה הצטרפו ערב מלחמת העולם הראשונה. אבל שום ארץ מרכזית לא עשתה כן עד 1918.

המלחמה שנועדה "לסיים את כל המלחמות", ולשחרר את כל העמים, החישה הרבה מהלכים היסטוריים, לטוב ולרע. היא גם זירזה את שיווי זכויות הנשים. השבוע לפני מאה שנה, הסנאט של ארה"ב הצביע לטובת התיקון ה-19 לחוקת 1788, אשר אסר על מדינות הברית למנוע נשים מלהצביע. התיקון נכנס לתוקפו ב-1920, לאחר שמספר מספיק של מדינות סמכו עליו את ידיהן.

נשים הן טיפה יותר ממחצית האוכלוסייה, אבל הן רחוקות ממיצוי כוחן היחסי. רק קצת יותר מרבע המושבים בבתי המחוקקים של מדינות הברית נמצאים בידי נשים; ורק במדינה אחת, נוואדה, משום מה, יש לנשים רוב באסיפה המחוקקת. בקונגרס בוושינגטון אישה מחזיקה בעמדה רבת הכוח ביותר, יושבת ראש בית הנבחרים (אין להשוות ליושב ראש הכנסת; בארה"ב יושבי ראש הם מנהיגי הבית, הקובעים הבלעדיים של סדר יומו).

בפעם הראשונה מאז ומעולם, שש נשים מתמודדות רשמית על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות בבחירות של השנה הבאה, לצד 17 גברים. הסקרים מעניקים לשתיים מהן, הסנאטוריות אליזבת וורן (מסצ'וסטס) וקאמלה האריס (קליפורניה) סיכוי כלשהו. הדעת נותנת שאם הדמוקרטים ינצחו, אישה תהיה הנשיאה או סגנית הנשיא. זה יהיה ציון דרמטי והולם של יום השנה המאה. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/karny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny